כללי:
בהליך פלילי נדרשת התביעה להוכיח את האשמה המיוחסת לנאשם בכתב האישום, עד כדי שכנועו של בית המשפט ברמת הוכחה של מעבר לספק סביר. מדובר במידת הוכחה גבוהה ולפיה הנאשם אכן ביצע את המיוחס לו בכתב האישום בדרגת הסתברות "הקרובה עד מאוד לאמת או לוודאות"[1].
מכיוון שהמשמעויות שישנן להרשעה בפלילים הינן בדרך כלל חמורות יותר מזכייה או הפסד בהליך אזרחי, נקבעו במשפט הפלילי קריטריונים ייחודיים ומחמירים, לפיהם אין הרשעה בפלילים אלא אם הוסרו כל הספקות הסבירים[2].
לעניין זה מציין כב' המשנה לנשיא מ' חשין בע"פ 3059/99 גלובוביץ (פ"ד נח(1)654), כי גם כאשר מצויות נגד נאשם בפלילים ראיות חזקות ומשכנעות להוכחת אשמתו, אך אותן ראיות עדיין אינן בדרגה של "למעלה מספק סביר" – יזוכה הנאשם בדינו מחמת הספק[3].
יחד עם זאת, התביעה איננה חייבת להוכיח את אשמת הנאשם עד כדי בטחון מוחלט ולשלול כל ספק, אפילו הוא תיאורטי גרידא; היא איננה נדרשת להפריך כל ספק, ובוודאי לא כזה המבוסס על הרהורי לב או תיאוריה בלתי מוכחת. מידת ההוכחה הנדרשת הינה מעבר לספק סביר ולא מעבר לכל ספק; מערכת משפטית תקינה לא יכולה להתחשב בספקות שאין מאחוריהם אלא פלפול ריק[4].
להלן תובא פסיקה ענפה של בתי המשפט, ממנה ניתן ללמוד - על דרך החיוב ועל דרך השלילה - מהו אותו "ספק סביר", שבהתקיימו לא יורשע הנאשם בפלילים:
המונח "ספק סביר" מצביע על קיומה של אפשרות ממשית בעלת אחיזה בחומר הראיות, להבדיל מהשערה נטולת בסיס ראייתי או קלוטה מן האוויר[5]. זאת ועוד: מול חומר הראיות שנאסף נגד הנאשם, עליו להציג קו הגנה ריאלי, המתקבל על הדעת, שאינו פרי הדמיון בלבד.
בביטוי "ספק סביר" טמון הסינון בין עניינים בעלי אחיזה הגיונית במציאות לבין ספקולציות ללא תשתית מציאותית; ספק לבדו אינו מספיק לזיכוי מאשמה, אלא רק ספק בעל אחיזה סבירה בחומר הראיות[6].
בע"פ 3974/92 אזולאי ואח' (פ"ד מז(2)565), מציינת כב' השופטת ד' דורנר, כי "ספק סביר" מתקיים כאשר מחומר הראיות ניתן להסיק מסקנה המתיישבת עם חפות הנאשם אשר הסתברותה אינה אפסית אלא סובסטאנטיבית. לעניין היווצרותו של "ספק סביר", יש לערוך אבחנה בין ראיות ישירות להוכחת האישום לעומת ראיות נסיבתיות: כאשר מדובר בראיות ישירות ייווצר "ספק סביר" כאשר משקלן של הראיות אינו מספיק; כאשר מדובר בראיות נסיבתיות להוכחת האשמה, הרי ספק סביר עשוי להיווצר גם במצב שבו מן הראיות המהימנות ניתן להסיק בסבירות עובדות שאין בהן אשמה של הנאשם[7].
בסיס נוסף ליצירת אותו "ספק סביר", שדי בו בכדי לזכות נאשם מאשמה, הוא כאשר בית המשפט אינו מסוגל להכריע בין גרסאות הצדדים:
כאשר בית המשפט אינו מוכן להסיק מסקנה חד משמעית, לכאן או לכאן, מהנסיבות שהוכחו בפניו – יהא עליו לזכות את הנאשם מחמת הספק[8].
בדנ"פ 4342/97 אל עביד, מציין הנשיא א' ברק, כי ישנם מקרים בהם עצם ההתלבטות בשאלה האם התקיים בנסיבות העניין ספק סביר, עולה כדי "ספק סביר" בעצמה ומביאה לזיכויו של הנאשם מחמת ספק זה. כמו כן, כאשר הנאשם נתן הסבר מתקבל על הדעת לאשמה המיוחסת לו, אולם השופט אינו מוכן להכריע האם לקבל את הסברו זה או לא – עליו לזכות את אותו נאשם מחמת הספק[9].
באלו נסיבות ניתן לומר כי לא מתקיים "ספק סביר" הנדרש לזיכויו של נאשם, אלא מדובר בספק בעלמא בלבד?
קיומה של אפשרות רחוקה, שמא ארע דבר יוצא דופן השולל את אשמת הנאשם, אשר אין לה זכר בחומר הראיות – אינה עולה כדי "ספק סביר" הנדרש לזיכויו[10].
יפים לעניינינו דבריו של כבוד השופט א' גולדברג בע"פ 3126/96 עמיר[11], לפיהם:
"במשפט פלילי נדרש 'ספק סביר' כדי שיזוכה הנאשם. ספק כזה אינו קם על דרך העלאת השערות מצוצות מן האצבע. צריך הוא להיות הגיוני ואחוז בראיות. עלילה בסיפור בלשי, שבו ממריא הסופר ביצירתו על כנפי דמיונו ולש בעובדות כאוות נפשו, אינה אמת מידה ליצירת ספק סביר במשפט".
--------------------------------------------------------------------------------
[1] ע"פ 528/76 צלניק ואח', פ"ד לא(3)701, בעמ' 709
[2] ע"פ 347/88 דמיאניוק, פ"ד מז(4)221, בעמ' 644
[3] שם, עמ' 671-672
[4] ע"פ 29/79 סלמאן, פ"ד לד(2)118, בעמ' 123; ע"פ 5302/03 טל יצחק, דינים עליון כרך סח, 757; בעמ' 3 לפסק הדין
[5] ת"פ (מחוזי תל אביב) 40330/02 מסרווה ע-חכים, דינים מחוזי לד(1)388; השופט טימן - עמ' 18 להכרעת הדין
[6] ע"פ דמיאניוק הנ"ל; עמ' 651, 652 ו- 653
[7] שם, עמ' 569
[8] ע"פ 528/76 צלניק הנ"ל, בעמ' 707
[9] פ"ד נא(1)736, בעמ' 859
[10] ע"פ 261/83 לוי, פ"ד לח(1)570, בעמ' 576
[11] פ"ד נ(3)638, בעמ' 644
