עם תום פרשת התביעה, בשלב שבו התביעה מכריזה כי סיימה להעיד את עדיה (על ידי הכרזת בא כוחה "אלו עדי"), זכאי הנאשם לטעון כי מאחר שאין בראיות התביעה אף לא "הוכחה לכאורה" לאשמה המיוחסת לו בכתב האישום – הוא איננו חייב כלל להשיב לאשמה וראוי לזכותו לאלתר.
לעניין זה נקבע בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: החוק), כי:
"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין.....".
משמעות טענת "אין להשיב לאשמה" – "No case to answer", הינה כי התביעה לא עמדה בנטל להביא "ראיות לכאורה" להוכחת האשמה, אשר יוחסה לאותו נאשם בכתב האישום שהוגש נגדו. על פי טענה זו, בראיות שהביאה התביעה אין בכדי לבסס הרשעה, וזאת גם בהנחה שיינתן בהן מלוא האמון והמשקל הראייתי. במצב כזה לא מוצדק לדרוש מהנאשם להתגונן, שכן למעשה אין לו בפני "מה" להתגונן; ולכן, ראוי לזכותו בו במקום[1].
בע"פ 732/76 כחלון ואח' (פ"ד לב(1)170) עוסק בית המשפט בשאלה מהי אותה דרגת "הוכחה לכאורה" המצויה בראיות התביעה, שיש בה בכדי להטיל על הנאשם להשיב לאשמה ולתת הסבר בנוגע למה שהוכח לכאורה נגדו. מפסק דין זה עולה כי "ראיות לכאורה" המחייבות מתן הסבר מצד הנאשם כאמור, הינן ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת היסודות המרכזיים של העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.
המדובר בראיות בדרגה היוצרת מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את נטל הבאת הראיות מן התביעה אל הנאשם[2].
זאת ועוד: בשלב בו דן בית המשפט בטענת "אין להשיב לאשמה", לא נערכת בחינה של מהימנות ראיות התביעה ומשקלן הראייתי. בהקשר לכך ראוי לציין, כי הבעת עמדה נחרצת של השופט היושב בדין לגבי מהימנות עדויות התביעה, עשויה להביא לפסילת אותו שופט מהמשך שמיעת המשפט, שכן קיים חשש ממשי למשוא פנים מצידו.
יחד עם זאת, בנסיבות חריגות ונדירות עדיין יידרש בית המשפט לעניין בדיקת המהימנות והמשקל של הראיות; זאת כאשר הראיות שהביאה התביעה הן על פני הדברים כה בלתי אמינות, עד ששום בית משפט לא היה מתבסס עליהן להוכחת האשמה[3].
חשוב להדגיש כי אותן "ראיות לכאורה" על פי סעיף 158 לחוק, המספיקות כדי להעביר את נטל העברת הראיות על כתפי הנאשם, אינן מאבדות מערכן גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה מצויות ראיות אחרות, המחלישות או אף סותרות את הראיות המרשיעות הללו[4].
כמו כן, בית המשפט לא יתחשב בשלב בו מועלית טענת "אין להשיב לאשמה", בראיות לטובתו של הנאשם העולות מפרשת התביעה[5].
לעניין ההבדל שקיים, בין "ראיות לכאורה" המספיקות כדי להעביר על נטל הבאת הראיות על הנאשם, לבין "ראיות לכאורה" הנדרשות כדי לעצור נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו:
ראוי לציין כי ישנו הבדל מהותי בין משמעות המושג "ראיות לכאורה" לעניין הליך מעצר עד תום ההליכים[6], לעומת האמור בסעיף 158 לחוק - הבדל המתבטא בכך שהראיות לכאורה הנדרשות לצורך מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, הינן בעוצמה גבוהה יותר לעומת הראיות לכאורה, שדי בהן כדי להעביר את נטל הראיה כאמור בסעיף 158 לחוק.
בהקשר לכך נאמר בבש"פ 4739/01 ראובנוב, כי ראיות לכאורה המספיקות לצורך העברת נטל הראיה לנאשם – לא די בהן כדי לשמש ראיות לכאורה בשלב מעצרו של נאשם עד תום ההליכים; הראיות המספיקות לעניין מעצר עד תום ההליכים חייבות להיות בעלות משקל סגולי רב יותר[7].
זאת ועוד: בבש"פ 825/98 דחלה, מתייחס בית המשפט למבחנים השונים הננקטים בבדיקת "ראיות לכאורה" בהליך מעצר עד תום ההליכים לעומת טענת "אין להשיב לאשמה":
לגבי החזקת נאשם במעצר עד תום ההליכים נדרשות ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעתו בתום המשפט, אשר נבחנות על פי כוחן הפוטנציאלי – כלומר, מתוך ראיה הצופה פני עתיד.
לעומת זאת, לגבי ראיות לכאורה בקשר לטענת "אין להשיב לאשמה", הרי שבוחנים את ראיות התביעה על פניהן – כלומר, על פי הערך הראייתי שגנוז בהן כעת, מבלי להתייחס לפוטנציאל העתידי הטמון בהן[8].
לגבי התוצאה הנובעת מקבלת טענת "אין להשיב לאשמה", יש לערוך את האבחנה הבאה:
כאשר נתקבלה הטענה בנוגע לכל העבירות שיוחסו לנאשם בכתב האישום: על פי סעיף 158 לחוק, יזוכה הנאשם כבר בשלב זה של הדיון וזיכוי זה ייחשב כהכרעת דין. בנוסף, את הוראת חוק זו יש לקרוא כמתייחסת לזיכוי מלא מכתב האישום, על כל האישומים הכלולים בו.
כאשר נתקבלה הטענה רק בנוגע לעבירה מסוימת או לאישום מסוים בכתב האישום: במקרה כזה תהווה קבלת הטענה הכרעת דין בנוגע לאותה עבירה או אישום, כאשר דבר הזיכוי יצוין בהכרעת הדין הכוללת שייתן בית המשפט בתום ההליך. בהקשר לכך יש להוסיף, כי על זיכוי מחלק מהעבירות או האישומים בשל קבלת טענת "אין להשיב לאשמה" – ניתן לערער רק בשלב הערעור על פסק הדין כולו[9].
--------------------------------------------------------------------------------
[1] קדמי "על סדר הדין בפלילים", חלק שני, מהדורה מעודכנת, תשס"ט-2009, עמ' 1445-1446
[2] שם, בעמ' 179-180
[3] ע"פ 405/80 שדמי, פ"ד לה(2)757, בעמ' 762; ע"פ 8418/99 ישפאר ואח', סעיפים 5-6 להחלטת כב' הנשיא ברק
[4] בש"פ 153/95 רחאל, פ"ד מט(2)221, בעמ' 225
[5] ת"פ (מחוזי ירושלים) 232/03 רדואן ואח'; ראה: סעיף 2 להחלטת כב' השופט שפירא
[6] ראה: סעיף 21(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996
[7] פ"ד נה(5)481, בעמ' 483
[8] פ"ד נב(1)625, בעמ' 629-630
[9] ע"פ 121/88 דרוויש ואח', פ"ד מה(2)663, בעמ' 677
