בסעיף 54א(א) לפקודת הראיות, שכותרתו "הכרעה על פי עדות יחידה במשפט פלילי", נאמר:
"בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; ואולם אם היה השותף עד מדינה - טעונה עדותו סיוע; לענין זה, "עד מדינה" - שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה".
"עד מדינה" הינו שותף לביצוע עבירה, המעיד מטעם התביעה כנגד נאשם שהשתתף עימו בביצוע אותה עבירה – זאת לאחר שניתנה לו או הובטחה לו טובת הנאה מכל סוג שהוא, ואשר מתקיימת זיקה בינה לבין נכונותו להעיד.
בנסיבות אלה קיים חשש, כי עקב טובת ההנאה הניתנת או המובטחת - יעיד עד המדינה עדות שקרית. על כן, כאשר משמש עד המדינה עד יחיד נגד הנאשם - הרשעה על סמך עדותו טעונה תוספת ראייתית מסוג "סיוע", שהיא ראיה ממקור עצמאי המסבכת את הנאשם במיוחס לו.
כדי להסתמך על עדות עיקרית אשר טעונה ראיית סיוע, תנאי מוקדם הוא שעדות זו, כשלעצמה, תהיה אמינה. לכן, בשלב ראשון, יבחן בית המשפט האם אותה עדות הטעונה סיוע - המהווה את הבסיס העיקרי להוכחה - הינה עדות מהימנה[1].
יש לציין, הסיוע נדרש כתוספת לעדות עיקרית אמינה, ולא כתחליף לאמינותה של עדות זו; ראיית הסיוע איננה להסיר ספקות בדבר אמינותו של העד, אלא היא באה במטרה לחזק עדות שנמצאה אמינה בעיני בית המשפט[2].
פסק הדין המנחה בסוגיה שלפנינו, ניתן על ידי הנשיא שמגר בע"פ 869/81 שניר ואח' (פ"ד לח(4)169), לפיו:
"מובן ומקובל הוא, כי אין הטפל יכול לרפא את העיקר, וכי אין הסיוע יכול להכשיר את הראיה, בה דבקה המסקנה, כי יסודה ותוכנה באי-אמת. בית המשפט מגבש מסקנתו הסופית בדבר אמינותם של העדים השונים – ועדי המדינה בכלל זה – כאשר הוא מסכם דעתו בהכרעת דינו. אם בשלב האמור עדותו של עד המדינה בלתי אמינה בעיני בית המשפט, אין בסיוע כדי להועיל, ואין ממילא טעם לפנות אליו" (שם, בעמ' 226).
וכן: "סיכומה של נקודה זו: אם עדותו של השותף נותרת בלתי אמינה בעיני בית המשפט, אין בסיוע ולא כלום כדי להפוך את היוצרות" (שם, בעמ' 227).
הלכת שניר קובעת, כי ראיית סיוע – שהינה טפלה לראיה העיקרית – אינה יכולה להכשיר עדות עיקרית, שבית המשפט בהכרעת הדין הגדיר אותה כעדות לא מהימנה. במקרה כזה ראיית הסיוע אינה יכולה להועיל ואין כל טעם לפנות אליה.
הדיון בשאלה, האם בנסיבות המקרה הנדון נדרשת ראיית סיוע לעדות עד מדינה, הופך לרלבנטי רק במידה ועדותו תימצא על ידי בית המשפט מהימנה ובעלת משקל מספיק להרשעה; שהרי, אם תימצא בלתי אמינה – לא תוכל ראיית הסיוע להפוך את היוצרות[3].
יישום של הלכת שניר, מצוי בע"פ 5496/92 אטדגי (דינים עליון, כרך נט 944). באותו מקרה נתנו שופטי הרוב בערכאה הדיונית אמון בעדותו של עד מדינה, על אף אישיותו המפוקפקת ופגמים רבים בעדותו – זאת לאור הסיוע שמצאו לעדותו בראיות אחרות.
בפסק הדין קובע השופט מצא, כי שופטי הערכאה הדיונית טעו, שהרי כאשר נתברר שעדות עד המדינה, כשלעצמה, אינה ראויה לאמון – לא היה מקום לסמוך על גרסתו ולבסס עליה ממצאים. זאת מכיוון שראיות הסיוע אינן יכולות, כאמור, להכשיר את עדותו הבלתי מהימנה של עד המדינה[4].
--------------------------------------------------------------------------------
[1] ע"פ 526/79 אלחמרן ואח', פ"ד לד(3)44, בעמ' 53
[2] ע"פ 598/80 כהן ואח', פ"ד לה(2)393, בעמ' 398
[3] ת"פ (שלום י-ם) 2380/92 חברת מנשה לוי לבנין בע"מ ואח', דינים שלום כרך ב 207, בעמ' 3 לפסק הדין
[4] עמ' 8 לפסק דינו של השופט מצא
