לשלב חקירתו הנגדית של עד, בו הוא נחקר על ידי הצד שכנגד - ישנה מטרה כפולה: ראשית, להציג בפני העד כל מידע רלבנטי שנותר ברשותו ואשר לא הוצג בפניו במהלך חקירתו הראשית; שנית, והוא העיקר - להעמיד את גרסתו של אותו עד במבחן של אמת[1].
בע"פ 35/50 מלכה ואח' נ' היועמ"ש (פ"ד ד 429) נקבע כי לנאשם בהליך פלילי שמוגש נגדו כתב אישום, עומדת הזכות לעיין בהודעות שמסרו עדי התביעה במשטרה, ואף לדרוש שהודעות אלו תוגשנה כמוצגים במשפט – זאת על מנת שיוכל להשתמש בהן לצרכיו בעת חקירתם של עדים אלו. לסנגורו של הנאשם, בעת שהוא חוקר את עד התביעה חקירה נגדית, ישנן אפשרויות רבות ומגוונות לשימוש בהודעתו במשטרה של אותו עד; שהרי "אין חקר לתבונת סניגור מוכשר, ואין לנחש כיצד היה יכול לנצל את החומר הנמצא לפניו". יתרה מכך, כדי שהגנתו של נאשם בפלילים תהיה יעילה, יש לתת, עד כמה שאפשר, חופש גמור לנאשם ולסנגורו במהלך חקירתם הנגדית של עדי התביעה[2].
על חשיבותה של החקירה הנגדית עומד בית המשפט העליון עוד מימים ימימה, בבג"צ 124/58 היועץ המשפטי נ' השופט המנהל את החקירה המוקדמת ואח', בציינו כי החקירה שכנגד מהווה את המכשיר היעיל ביותר המשמש בידי בעל דין לשם גילוי האמת במשפט[3].
זאת ועוד: ברע"א 2508/98 מתן י. מערכות תקשורת נ' מילטל תקשורת, מציין המשנה לנשיא ש' לוין כי דברי בית המשפט בבג"צ 124/58 הנ"ל אמנם נאמרו לעניין הליך של חקירה מוקדמת, אולם כוחם יפה מקל וחומר לגבי העדויות במשפט[4].
מטרתו של ההליך הפלילי הינה בירור חפותו או אשמתו של הנאשם, כאשר הכללים הטכניים – ביניהם בדיקת מהימנות העדויות באמצעות חקירה נגדית – משקפים את הדרך היעילה ביותר לחשיפת האמת. זאת ועוד: לא ניתן יהיה להוציא את האמת לאור אם לנאשם לא ניתנה האפשרות להתייחס לראיה המפלילה אותו ולבחון את מהימנותה[5].
העיקרון בדבר קיום חקירה נגדית יעילה וממצה של עדי התביעה כאמצעי לחקר האמת, משתלב יחד עם עיקרון יסודי וחשוב נוסף בהליך הפלילי – זכות העיון המוקנית לנאשם ולסנגורו בכל חומר החקירה הרלבנטי שנאסף נגדו[6]. יתרה מזו, על מנת לחקור את עדי התביעה צריך לדעת מה מכיל חומר החקירה; אי ידיעתו של חומר החקירה פוגמת ביכולת לחקור ולמעשה מגבילה באופן מהותי את האפשרות ליישם כלי מרכזי לגילוי האמת – חקירת העדים בבית המשפט[7].
המלומד קדמי בספרו "על הראיות", מדגיש כי החקירה שכנגד חייבת להתנהל על פי כל כללי ההגינות הנוהגים בבית המשפט: ראשית, אין להטעות עד ואסור להציג בפניו כעובדות מוכחות – עובדות שאין להן אחיזה במציאות. שנית, יש להיזהר מהטעיית בית המשפט; וכאשר במסגרת חקירת עד מנסים לטעת בהכרתו מצב דברים מדומה – יש להבטיח כי לא יהא בכך כדי להותיר בפני בית המשפט מצב דברים כוזב[8].
בהקשר לחשיבותה של הזכות לחקירה נגדית, נאמר בע"פ 5229/98 דג'אני (פ"ד נז(2)273), כי אמנם הזכות לחקירה נגדית לא הוכרה בישראל כזכות חוקתית; היא איננה מעוגנת באופן ספציפי בחוק יסוד ולא נמנית עם העניינים הנמנים עם "כבוד האדם". אולם, זכות זו מוכרת כזכות דיונית מן המעלה הראשונה:
- החקירה הנגדית מהווה מכשיר יעיל וחשוב לגילוי האמת – לכן, חובה שתינתן לבעל-דין הזדמנות לנהל את חקירותיו בצורה אפקטיבית, גם אם בכך יש משום ניצול זמן דיוני ניכר.
- החקירה שכנגד נועדה לבחון את מהימנות העד הנחקר ומאפשרת לנאשם להתמודד עם ההאשמות המופנות נגדו על דרך העמדה במבחן את אמינות הגרסה המפלילה.
- החקירה הנגדית מאפשרת להשלים עובדות ונתונים הנדרשים לצורך השלמת התמונה העובדתית כדי להעמידה במבחן האמת[9].
על אף חשיבותה הדיונית של הזכות לחקירה נגדית כמכשיר מרכזי לגלוי האמת, עדיין נתונים בידי בית המשפט הכוחות והסמכות להתערב בנסיבות המתאימות באופן בו מנוהלת החקירה הנגדית:
- בית המשפט רשאי להתערב כאשר החקירה הנגדית נערכת בדרך בלתי אפקטיבית שאין בה כדי לקדם את בירור האמת, והיא צורכת זמן שיפוטי יקר שלא לצורך.
- בנסיבות בהן מדובר בחקירה מתמשכת החוזרת על שאלות שכבר נשאלו וניתנה עליהן תשובה או על שאלות שנפסלו על ידי בית המשפט; ובנסיבות בהן מדובר בחקירה קנטרנית או כזו המשמשת כ"מסע דיג" – ישנה הצדקה להפסקת או הגבלת החקירה בידי בית המשפט.
- כמו כן נתונה לבית המשפט הסמכות להגביל חקירה נגדית הפוגעת שלא לצורך בעד הנחקר, וזאת על ידי העלבתו, הטעייתו, הפחדתו או ביזויו[10].
נשאלת השאלה, באלו נסיבות תיפסל עדות שניתנה אגב פגיעה בזכות לחקירה נגדית? תשובה לשאלה זו נגזרת ממבחן הפגיעה המהותית בזכות להתגונן: בית המשפט יפסול את העדות אם יגיע למסקנה כי היעדר חקירה נגדית מלאה הביאה לפגיעה רצינית ומהותית בבעל-הדין. יחד עם זאת, גם כאשר בית המשפט התערב בחקירה הנגדית מעבר למידה הראויה, תבחן ערכאת הערעור האם פגם זה בניהול הדיון גרם לעיוות דין לנאשם. במידה והפגם אינו עולה כדי עיוות דין – לא יהיה בו כדי להשפיע על התוצאה בערעור[11].
--------------------------------------------------------------------------------
[1] קדמי "על הראיות", חלק רביעי, עמ' 1941 (מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע-2009)
[2] שם, עמ' 432, 433 ו- 436
[3] פ"ד יג 5; בעמ' 23
[4] פ"ד נג(3)26; בעמ' 32
[5] ע"פ 4977/92 ג'ברין, פ"ד מז(2)690; בעמ' 700
[6] ע"פ 334/81 הגינזר, פ"ד לו(1)827; בעמ' 833
[7] ע"פ 497/92 עמוס נחום, תקדין עליון 95(3)2068; סעיף 24 לפסק דינו של הנשיא מ' שמגר
[8] שם, עמ' 1944
[9] שם, עמ' 280-281
[10] שם, עמ' 281
[11]שם, עמ' 282 ; ע"פ 4977/92 ג'ברין הנ"ל, בעמ' 700
עודכן ב: 26/11/2012
