פסק דין מורכב ויוצא דופן בחריפותו בנושא ניתן לא מכבר על ידי סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, השופט אסף זגורי (תמש (נצ') 199-12-12 צ.מ נ' נ.מ.). והרי סיפור המעשה:


לסביו וסבתו של צוריה (שם בדוי), התובע, היה משק חקלאי במושב תל עדשים שבעמק יזרעאל. הסבא והסבתא נפטרו שניהם, אביו של צוריה נפטר אחריהם בשנת 1984, ואמו חיה עד היום.


זכויות הסבים במשק היו מכח חוזה חכירה מול הקרן הקיימת לישראל (קק"ל), שפקע בשנת 1987 ולא הוארך. אז עבר ניהול מקרקעי המושב לידי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). רק בשנת 1997 חתמה רמ"י על חוזה משבצת דו-צדדי מול האגודה החקלאית בתל עדשים.

 

הסכם המשבצת שינה בצורה מהותית את אופי הזכויות במשק וכן את דרכי העברת המשק בעקבות פטירה. אף גורם לא הסדיר את רישום הזכויות במשק, ואלו נותרו רשומים על שם הסב והסבתא.


התובע הוא הבן היחיד שהתגורר במשק מאז ומעולם, השקיע כספים וזמן, עבד ועיבד את המשק החקלאי


אימו של התובע נאלצה לעזוב את המשק לפני מספר שנים לבית אבות בשל מצב בריאותי מידרדר. צוריה תובע סעד הצהרתי כי הוא בעל הזכויות במשק, כאשר בין הנתבעים אמו, אחיותיו, אחיינו ורמ"י.


צוריה טוען, כי כבר מגיל צעיר מאוד, הכשיר אותו אביו לעבודה במשק, לחליבת הפרות ואחזקת הרפת, טיפול במטעים וכל הנדרש לטיפול במשק. זאת ועוד, מאז שחרורו מהצבא הוא הבן שקיבל את המפתחות לניהול מלא של המשק.


כך, גם לאחר שהתחתן הוא גר עם משפחתו במשק, וממשיך להפעיל אותו כמשק חקלאי בתפקוד מלא. ממשיך הבן וטוען כי לאמו אין כלל זכויות במשק, וכי עוד בחיי הסבא והסבתא, בעלי המשק המקוריים, הוסכם כי צוריה יהיה בעל הזכויות הרשום במשק לאחר פטירתם, וזאת על דעת המשפחה כולה.


צוריה הסתמך על כך, שילם מכיסו את החובות הכבדים שרבצו על המשק, השקיע כספים רבים בפיתוח ואחזקת המשק, ובבניית בית המגורים. כך, משך למעלה מ-30 שנה, הסתמך צוריה על ההסכם המשפחתי, והוציא כספים רבים - עד כדי שיכלו ממילא לשמש אותו לרכישת המשק בפועל.


לדברי צוריה, הוא נהג ונוהג במשק כבעלים, מבלי שמישהו ערער על זכותו לעשות כך. הרשויות והגופים שהתנהלו מול המשק (כגון מינהל, אגודת המושב, ספקים של תוצרת חקלאית, בני המשפחה ועוד) הכירו בתובע באופן חד משמעי כבעלים של המשק. מרכז חייו של צוריה ומשפחתו הינו במושב. צוריה הוא חבר אגודה מן המניין, ומשפחתו התבססה מבחינה חברתית, משפחתית וכלכלית במושב.


בנוסף, צוריה טוען כי מימן מהכנסות המשק את הלימודים של אחיותיו, בעוד הוא לא רכש השכלה מעולם.


לעומתו טענו אחיותיו, הנתבעות בנוסף לאם, כי צוריה מנסה לרשת את אמו עוד בחייה, באמצעים פסולים. לטענתן, צוריה דאג להעביר את האם לבית אבות במקום לסעוד אותה ליד נכדיה וניניה. זאת ועוד, צוריה הוא שיצר את החובות למשק, אותם הוא כיסה, וכן שלשל לכיסו כספים ממגרש בהרחבה אותו מכר. כמו כן, חברותו באגודה ובמועצת הצמחים אינן מצביעות על זכויות במשק. לבסוף, הקבוע בהסכם החכירה הוא שכל עוד האם בחיים- הזכויות במשק שלה הן, וברשותה להורות על הורשת המשק.


האם, שמונה לה אפוטרופוס, טוענת שצוריה ניסה לנצל את חולשתה ולהחתים אותה על תצהירי מתנה בעודה לוקה במחלת השיטיון. צוריה משכיר את יחידת דיור במשק, לוקח אליו את ההכנסות ומסרב לשתף פעולה עם האפוטרופוס. בנוסף, נטען כי לסבא ולסבתא לא הוצאו צווי ירושה או קיום צוואה, כך שלא ברור מצב הזכויות במשק, ומכל מקום ודאי שהזכויות אינן של צוריה.


רשות מקרקעי ישראל טענה כי ההסכם המחייב הוא הסכם המשבצת, ולפיו הזכויות במשק עוברות לבן הזוג הנותר בחיים, ללא קשר לשאלה האם עבד במשק אם לאו.


הכרעת בית המשפט


בית המשפט דחה את תביעת צוריה, תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על התובע, וכן על רשות מקרקעי ישראל והמושב.


בית המשפט מותח ביקורת על גורמי רישום המקרקעין, ובכללם קק"ל, רמ"י ואגודה, על כך שמשך עשרות שנים לא טרחו להסדיר את זכויות השימוש במשקים החקלאיים במושב. כך, הגורמים השונים לא ידעו להצביע מיהו בעל הזכויות במשק, אלא רק על כך שהמשק רשום על שם הסב והסבתא, שנפטרו לפני למעלה מ-30 שנה.


ממשיך בית המשפט ודוחה את טענות צוריה, וקובע כי הוא אינו בעל הזכויות במשק, ודאי כל עוד אמו בין החיים. נקבע כי צוריה עצמו ידע והבין כי מי שאמורה להיות בעלת הזכויות במשק הינה אימו, שכן הוא טרח להחתים אותה על תצהיר מתנה, אגב היותה לא כשירה, ובסמוך למינוי אפוטרופוס. בנוסף, צוריה לא הוכיח כי היו הסכמים פנים משפחתיים כאלו או אחרים.


מסיים בית המשפט ואומר, כי "אילו היה בטוח בבעלותו במשק, לא היה טוען הטענות האמורות בתביעה ולא היה עורך התצהיר", וכן כי "צוריה שגה קשות בעיתוי הגשת התביעה. ייתכן ואילו היה מגיש אותה לאחר פטירת אמו, התוצאה הייתה שונה, אך כאשר היא בחיים וגם הגורמים המיישבים ראו בה כבעלת הזכויות והיא זו שגרה כל חייה במשק עד להוצאתה לבית האבות, אין כל מקום למחוק במחי יד את זכויותיה במשק ולראות בצוריה כבעלים הבלעדי."


לבסוף, קובע בית המשפט כי צוריה לא יוכר כעת כבעל הזכויות במשק. עם זאת, נקבע שפסק הדין אינו מאפשר לאחיות או לאחרים לתבוע החזר כספים שהתקבלו כתוצאה מניהול המשק, שכן הכל נעשה בהסכמת האם.


לסיכום, מדובר בפסק דין מורכב, המחדד פעם נוספת את חשיבות ההיכרות עם משטר הזכויות בנחלה, על גלגוליו וההתפתחויות השונות החלות. על אחת כמה וכמה כאשר הגורמים האמונים על רישום הזכויות אינם תמיד נוקטים בצעדים אקטיביים על מנת להסדיר את הזכויות, והנטל נופל על כתפי היורשים, פעמים רבות תוך מאבקים משפטיים ממושכים.


יש לשים לב לכך שייתכן מאוד שעצם הגשת התביעה עוד בחיי האם הביאה לכך שהבן, שאין חולק שעבד כל חייו במשק ובנה בו את חייו, עלול למצוא עצמו ללא זכויות במשק. לכן, טרם נקיטת הליכים משפטיים מומלץ להיוועץ בעורך דין הבקיא היטב בתחומי המגזר החקלאי בפרט, ומשטר הקרקעות במושבים בפרט.


עו"ד צבי שני