המקרה שלפנינו הסתיים אך לא מזמן בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, לאחר 25 שנות מחלוקת, ועניינו בתביעה שהתנהלה בין בני זוג פרודים.

 

אברהם (שם בדוי) ודבורה (שם בדוי), חברי מושב, נישאו בראשית שנות ה-70 וכעבור מספר שנים נולד בנם, יוסי (שם בדוי). בשנת 1978, בעת שדבורה ההרה הייתה בדרכה עם אברהם ללידת בנם השני, אירעה תאונה טראגית שבה נהרגו היא והעובר. המשק והבית נותרו בחזקת אברהם במשך שנים רבות, במהלכם נישא בשנית (79) לברוריה (שם בדוי), ולאחר כ-10 שנות זוגיות עלו נישואיהם על שרטון וברוריה עזבה את הבית יחד עם שלושת ילדיהם המשותפים.

 

ההליכים המשפטיים:


בתקופת הפרידה הגישה ברוריה תביעה לפירוק השיתוף במשק ובסוף ההליכים קבע בית המשפט המחוזי בירושלים ב-1991 כי מגיעות לה מחצית מהזכויות בבית ובקרקע שעליה הוא ניצב, אולם לא ביתר חלקי המשק. כשנתיים עברו וברוריה פנתה פעם נוספת לבית המשפט וביקשה לממש את זכויותיה באמצעות מכירתן, אולם המושב התנגד משום שלא ניתן לפצל את המשק, מה שהוביל את בית המשפט לדחות את הבקשה בנימוק שאינו מוסמך להורות על מכירת המשק בכללותו.

 

בתחילת שנת 2000 פנתה ברוריה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים וביקשה להורות על פירוק השיתוף בדרך של מכירת המשק בכללותו, וחלוקת התמורה כך שאברהם יזכה בזכויותיו במשק, והזכויות בבית יתחלקו ביניהם באופן שווה.

 

תביעה זו מעולם לא הוכרעה ונמחקה מחוסר מעש. בסוף 2011, לאחר למעלה מ-20 שנה ממועד היפרדם, הגישה ברוריה תביעה חדשה שבה טענה לפירוק השיתוף במשק על ידי מכירתו למרבה במחיר, וחלוקת התמורה ביניהם. בנוסף על כך ביקשה ברוריה לקבל מחצית משווי מימוש מגרש בהרחבת המושב שניתן לאברהם ולחייבו בתשלום דמי שימוש עבור המגורים בבית.

 

הכרעת בית המשפט לענייני משפחה: 

 

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה באופן חלקי ומהטעמים הבאים:

 

בקשתה של ברוריה למימוש המגרש בהרחבה נדחתה, מהטעם שזכותה כחברה באגודה השיתופית של המושב פקעה במועד היפרדה מאברהם שהוא חבר המושב. מכיוון שאברהם ביקש ממנה בעבר לשוב לגור בבית, כלומר, לא מנע ממנה את המגורים בו אך היא זו שבחרה להתגורר במקום אחר, ספק אם ניתן לראות את הבעל כמי שסיכל את פירוק השיתוף בבית ומשכך בקשתה לדמי שימוש ראויים אף היא נדחתה.

 

אף על פי כן, בית המשפט קיבל את הבקשה לפירוק השיתוף במשק ונימק כי בחלוף למעלה מ-20 שנים ממועד הפרידה לא זכתה עדיין התובעת (ברוריה) לקבל את שווי זכויותיה בבית אשר במשק ובנסיבות העניין יש לראות באברהם כמי שאחז בידו את כספה.

 

למעשה, נחלקו הצדדים מהו שטח הקרקע אותו יש לראות כבא בגדרי הנכס נשוא השיתוף, או כפי שהובא בפסיקה "כולל הקרקע עליה ניצבת הדירה". לשיטת אברהם הפרשנות הנכונה היא כי הקביעה האמורה מזכה את האישה במחצית הזכויות. ברוריה טענה מאידך, כי יש לפרש שהכוונה לשטחו הבנוי של הבית, בצירוף מלוא שטח חלקה א', קרי - שטח קרקע של כ-2 דונמים היות ובפועל מלוא שטח חלקה א' שימש את הצדדים ובני משפחתם, עת התגוררו יחדיו בבית.

 

לגישת בית המשפט, בפרשנו את המונח "בית והקרקע עליה הוא ניצב" עלינו להביא בחשבון את שטח המקרקעין האינטגראלי לבית המגורים, המאפשר להפיק ממנו הנאה סבירה, בהתאם לנסיבות הנכס הספציפי. במקרה שלנו העיד שמאי כי מגרשים מעין זה הם בשטח של 500 מ"ר לערך, ולפיכך זה הפירוש שיש לתת לקביעה הנ"ל.

 

עוד הוסיף בית המשפט כי ניתן להניח שברוריה הייתה עושה שימוש בכסף לצרכיה ואולי רוכשת קרקע משלה, אילולא אברהם היה משלם לה בדרך כלשהי את שווי זכויותיה המגיעות לה על פי דין. מכיוון שהערכת שווי הבית על ידי בית המשפט עמדה על 3 מיליון שקלים, נפסק כי ברוריה זכאית ל-1.5 מיליון שקלים וכי במידה שהבית לא יימכר על ידי אברהם, ימונה כונס נכסים אשר ימכור את הבית לכל המרבה במחיר.

 

בשולי הדברים יצוין כי אף בנו של אברהם, יוסי, היה צד לתביעה ודרש אף הוא זכויות שונות במשק אשר הגיעו לו בין היתר, לטענתו, מכח זכויות אמו המנוחה, דבורה, אך בית המשפט דחה את כל טענותיו.

 

זכויות בני זוג במשק חקלאי שוות כסף רב. כפי שניתן היה לראות בפסק הדין, בית המשפט ניתח פרשנות הלכה משפטית אשר עסקה בסוגיה הנ"ל ובחן את הזכויות המגיעות לבני הזוג שחיו במשק, אופי התנהלותם ושאלת חברותם באגודה.

 

כדי שלא להיקלע למחלוקת ארוכת שנים, מומלץ להקדים ולפנות לעורך דין, הבקיא במגזר החקלאי, מתמחה באגודות השיתופיות ובצורכי החברים במושבים ובקיבוצים ושולט בפסיקה העדכנית. ייעוץ נכון ומוקדם עשוי לחסוך הליכים ממושכים ולצמצם סכומי כסף לא מבוטלים.