הגבר נפטר והמשק על שם הגרושה, למי יועבר המשק?

זכויות בן מושב במשק נרשמות, בין היתר, ברשות מקרקעי ישראל (רמ"י). כאשר מצב הזכויות משקף את המציאות לאשורה, קרי, בעל הזכויות הוא המחזיק במשק, לא קיימת בעיה. אך מה קורה כאשר בני הזוג אשר היו רשומים כבעלי המשק במשותף התגרשו, והגבר נישא והתגרש בשנית ולאחר מכן הלך לבית עולמו, בטרם רישום הזכויות על שמו בלבד.

לרוב קובע הסכם המשבצת, המגדיר את תנאי הזכות במשק ועבירותה, כי במות בעל המשק תעבור הירושה ל"בת זוגו". מי היא בת זוגו? מי זכאי להירשם כבעל הזכויות במשק? בסוגיה זו נעסוק היום.

מדובר במקרה שלפנינו בתביעה שנדונה בפני בית הדין הרבני בחיפה, בין שתי בנות זוג (גרושות), אשר התגרשו מאותו גבר (המנוח) בהפרש של מספר שנים. התובעת היא הגרושה השנייה, אשר טענה לזכויותיה כנגד הגרושה הראשונה, הנתבעת. המנוח והנתבעת נישאו, ולאחר נשואיהם קיבל המנוח את המשק, והמשק נרשם על שם שני בני הזוג. לימים התברר כי הנתבעת בגדה במנוח, ונערך הסכם גירושין בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין בבית דין רבני.

לפי ההסכם, הבית במושב נשאר אצל המנוח. לאחר שהנתבעת סירבה לקבל את גטה, קיבל המנוח היתר לשאת אישה שנייה. המנוח נישא לתובעת וביקש לרשום אותה כבת-רשות במשק שלו, אך בקשתו נדחתה, הואיל וברישומי המושב הנתבעת נשארה רשומה כבת-הרשות במשק זה. לאחר זמן מה התגרשו המנוח והתובעת. מספר שנים לאחר הגירושין נפטר המנוח, כאשר הנתבעת (האישה הראשונה) עדיין לא קיבלה את גטה, מחמת סירובה כאמור.

במקרה זה, תקנות המושב והחוזה עם המתיישבים קבעו כי במות בר הרשות תעבור הירושה ל"בת זוגו". אם כן, הלא המחלוקת בין הצדדים עוסקת בשאלה למי מגיעות הזכויות במשק - לתובעת? לנתבעת? אולי לצד שלישי?

פרשנות הסכם הגירושין הראשון

כדי לעמוד על זכויותיה לכאורה של הנתבעת, ניתח בית הדין את הסכם הגירושין בין המנוח לנתבעת. בית הדין ציין בין היתר כי כאשר יש הערכה ברורה מה הייתה כוונת הצדדים בשעת כתיבת ההסכם ביניהם, הרי יש לפרש ההסכם לפי הערכה זו וכלל זה גובר על הכלל של "יד בעל השטר על התחתונה". במקרה זה, בנוסח ההסכם, ביטויים כגון: "האישה תעזוב בגפה את הבית בלי כל זכויות..." מראים, לכאורה, כי הנתבעת ויתרה בהסכם הגירושין על כלל זכויותיה במשק.

משק = בית + קרקע חקלאית

מן המפורסמות, שאין אפשרות טכנית לחלק משק חקלאי, ולהפריד בין הקרקע החקלאית שבו לבין חלקת המגורים שבו. הבית והקרקע הם יחידה אחת, כאשר הקרקע היא אמצעי הפרנסה למתגוררים בבית.

אם כן, הסתלקות מהבית כוללת, לכאורה, הסתלקות מהמשק שהרי אין אפשרות להיות "בר הרשות בקרקע" אך "לא בר הרשות במשק"...

הכרעת בית הדין

בית הדין הרבני קבע כי הרישום של הנתבעת בספרי הסוכנות אכן הקנה לה זכות של בר הרשות בשיתוף עם המנוח. אולם, בית הדין קבע כי בהסכם הגירושין הסתלקה הנתבעת הן מזכויותיה בבית והן מזכויותיה במשק, וכל זכויות "בר הרשות" בנחלה זו נשארו למנוח בלבד.

בהקשר זה, ציין בית הדין כי בהסכם הגירושין נכתב אמנם שהדירה נשארת אצל הבעל מבלי שהייתה התייחסות לזכויות בקרקע, ולכאורה על פי הכלל של "יד בעל השטר על התחתונה", שמשמעותו הוא כי לעניין הפרשנות מצב בעל השטר נחות לעומת מצבו של המוחזק, בית הדין היה צריך להכריע שאין כאן הסתלקות אלא מזכויותיה של הנתבעת בבית, אך זכויותיה בשאר הנחלה נותרו כפי שהיו, ולמנוח אין זכות של בר רשות בלעדי בקרקע, אלא זכותו זו משותפת לו ולנתבעת.

אך בפועל, בית הדין הבהיר כי קיים כלל אחר ומאוד יסודי בפרשנות שטרות בדין העברי, אשר גובר על הכלל הנ"ל והוא הערכת כוונת הצדדים בשעת כתיבת ההסכם. במקרה זה נפסק, כי הוכח בצורה ברורה שבשעת הסכם הפירוד הייתה כוונת הצדדים שהנתבעת תישאר משוללת זכויות לגמרי במשק כולו.

בהמשך לכך, בית הדין הוסיף וקבע כי במותו של המנוח, על פי הסעיף שנחלתו תעבור ל"בת זוגו", לא עברו זכויותיו לנתבעת, שאמנם פורמאלית עדיין הייתה נשואה לו, אך נישואין אלה היו חסרי כל תוכן ואף הפוכים למהות של בני זוג.

ברור שלא לנישואין כאלה התכוונו הצדדים כשחתמו על הסעיף הקובע שהנחלה תעבור לבת זוגו של הנפטר; חצי הנחלה שנרשמה על שם הנתבעת נרשמה מכוח זכותו של המנוח בנחלה ולכן יש על החצי דין מתנה. הכלל בדין העברי הוא שבכל מקום שאיבדה תוספת כתובתה איבדה מתנותיה ולכן כאשר האישה איבדה תוספת כתובתה מחמת בגידה וחייב הבעל לגרשה - מחזירה האישה מתנותיה. מכאן שבענייננו, איבדה את זכותה הנתבעת גם מכוח הדין הנ"ל.

כמו כן, בית הדין קבע כי במותו של המנוח לא עברו זכויותיו לתובעת שהתגרשה ממנו שנים ארוכות לפני מותו. לאור כל האמור והואיל ולא נשאר בן ממשיך למנוח, נוכח הסכם הגירושין, פסק לבסוף בית הדין הרבני כי יזכו במשק מי שזכאים לו על פי סעיף 114 לחוק הירושה, סעיף ייחודי אשר עוסק בירושת משק חקלאי.

'משטר המשקים' במדינת ישראל הוא סבוך וייחודי. בכל הקשור בתחום, מומלץ לפנות לעורך דין, הבקיא בדיני המקרקעין ומתמחה באגודות השיתופיות ובצורכי החברים במושבים ובקיבוצים ואף שולט בפסיקה העדכנית בתחום זה. ייעוץ נכון ומוקדם עשוי להקטין נזקים ועוגמת נפש ואף לחסוך סכומי כסף לא מבוטלים.