החשש העיקרי של המבקרים ובצדק, הוא השתייכותה של יחידת התביעות למשטרה וחוסר עצמאותה כתוצאה מכך. כך למשל, תובעים ואף ראשי שלוחות התביעה, נעים בסבב מינויים ומאיישים בהמשך תפקידים שיטוריים מבצעיים, כך שיש חשש מובנה בבחינת "שמור לי ואשמור לך". זאת ועוד, היחידה מצויה בתוך תחנות המשטרה או אך בסמיכות של כמה מבנים להן, כך שנוצרת זיקה וקשר בלתי נמנע.


כבר בשנת 1992, הביע נשיא בית המשפט העליון כתוארו דאז, שמגר, את חששו בעניין: "מן הראוי להפריד מוסדית בין הגוף החוקר לבין מי שמופיע כתובע בבית המשפט; הווי אומר, אין להכפיף את החוקר ואת מי שמייצג את התביעה בבית המשפט לאותה מרות." (בג"ץ 2631/97 זיגל נ' שר המשטרה פ"ד מו (3) 546, 550).


ואכן דבריו אלה הביאו, בין היתר, לדו"ח ועדת צדוק בשנת 1999 שקבעה: "הגוף החוקר עניינו בהשגת תוצאות וקיים חשש כי לא תופעל הבקרה הראויה לפני העמדתו של אדם לדין משיקולים של חוסר רצון להודות בטעות של מערכת החקירות... הוועדה סבורה כי הפתרון הינו הוצאת התביעה המשטרתית מן המשטרה" (עמ' 67).


מה הבעייתיות בהחלטתו האחרונה של מפכ"ל המשטרה?


דברים אלה, יחד עם ניסיונות כושלים לרבות חקיקתיים, לאחד בין התביעה המשטרתית לפרקליטות, הביאו להגברת עצמאותה של יחידת התביעות המשטרתית ששיאה בהכפפתן לחטיבת התביעות ולא לגורמי החקירה.


ברם, בפועל, כיום חטיבת התביעות עדיין כפופה לראש אגף המודיעין והחקירות. ואם לא די בכך, נראה שהחלטתו האחרונה של מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך, שעתידה להיכנס ביום 1/9/16 לתוקף לוקחת את המשטרה שני צעדים אחורה, ולמקום עליו התריע הנשיא שמגר כבר בשנת 1992.


לפי החלטתו של מפכ"ל המשטרה, מעתה התובעים ביחידת התביעות המשטרתיות יהיו מחויבים בלבישת מדי משטרה כל אימת שלא ישהו בכותלי בית המשפט. זאת, בניגוד למצב עד עתה ולפיו היו לבושים בבגדי משפט, כיאה למעמדם כעורכי דין ואולי באופן סימבולי שיקף את המעוז האחרון של שיקול דעתם העצמאי ושונותם מיחידת המשטרה בה שירתו.


למה חשוב להפריד בין רשויות התביעה לחקירה?


כעת, הדבר מעורר קושי אמתי מבחינת מסוגלות עמידתם של התובעים השונים מול קצינים בכירים. כגוף היררכי, בו לדרגה יש משמעות הן מבחינה פיקודית והן מבחינה מעמדית, שוו בדמיונכם סיטואציה, שלדאבוני, קורמת עור וגידים חדשות לבקרים, בה מגיע קצין חקירות בדרגת רב פקד ועם ותק של 20 שנות שירות ליחידת התביעות בבקשה להגיש כתב אישום בתיק עקרוני לו, כשמולו ניצבת תובעת מוסמכת מכוח מינוי מפכ"ל שטרם יצאה לקורס קצינים.


במצב דברים זה יחסי הותק, הכוח ברורים, כמו גם המעמד ברורים. הסכנה כפי שהובררה לעיל היא בהגשת כתבי אישום מוטעים, מתוך אינטרס ולבטח כאלה שיסרבלו את מערכת המשפט, העמוסה לעייפה, אף יותר.

 

בראייה קצרה לנעשה מעבר לים, מגלים שאנחנו לא מיישרים קו, ולא לטובה. מדינות העולם מפרידות בין רשויות התביעה לחקירה. במקרים רבים המשטרה כפופה לרשויות התביעה. המצב החדש מחדד את חוסר ההלימה בין אמות המידה הבינלאומיות הפוסלות כפיפות זו ואף ממליצות כי רשויות התביעה תפקחנה על חוקיות הפעולות בהן נוקטת היחידה החוקרת ושמירתה על זכויות אדם (ראו בעניין זה מאמרם המפורט של לוריא וקרמניצר "איחוד התביעה המשטרתית עם פרקליטות המדינה" 24, 2014 - במימון המכון הישראלי לדמוקרטיה).

 

אשר כך, ההנחיה החדשה, צריכה לעורר דאגה רבה בלבו של כל אזרח שומר חוק. שכן, אם עד עתה הייתה קיימת סכנה, הרי שמעתה היא ברורה ומידית.


מאת: עו"ד לירן אוחיון