הרשעות שווא: כיצד ניתן למנוע הרשעה של חף מפשע?

תופעת הרשעות שווא אינה מדירה שינה רק מעיני שופטים ומלומדים שונים, אלא מהציבור הרחב מאז ומתמיד. אמנם, התפיסה המקובלת היא כי גם אם ישנן טעויות בעשיית הדין, הן מצומצמות, ומכל מקום, לא ניתן להבטיח באופן הרמטי מערכת ללא שגיאות, בעיקר כשאנו עוסקים בפעולות שנעשות על ידי בני אדם.

דרכים רבות מובילות להרשעות שווא, ורובן, אם לא כולן, נשטפות לעתים ומתמסמסות כתוצאה מההליך הפלילי ומאלה הלוקחים בו חלק, כשחקנים ראשיים או כמשניים. יחד עם זאת, אין לומר נואש ויש לתור אחר כל דרך אפשרית על מנת לאיין או לפחות צמצם את היקף התופעה.

הצעה ישימה לפתרון הבעיה ניתן למצוא בהפעלתה של דוקטרינה הקרויה "אסטרטגיית ההכרעה בפלילים", אותה הגה ד"ר דורון מנשה, ובצוותא אנו שוקדים בימים אלה על פיתוחה ושכלולה. חשוב לציין כי אסטרטגיית ההכרעה בפלילים הינה זכות חוקתית.

באופן כללי, האסטרטגיה מדברת על כך שבכל צומת הכרעה של המשפט הפלילי, חייב בית המשפט לקחת בחשבון את האפשרות שהחלטתו עלולה לגרום או להגביר את הסיכון לתוצאה של הרשעת חף מפשע. זאת, מאחר וההליך המשפטי רצוף בנקודות הכרעה, אשר לכולן השלכה אפשרית על תוצאתו הסופית של הדיון, לעתים אף יותר מאשר כלל מידת ההוכחה שיופעל בסוף ההליך המשפטי על מסכת הראיות והטענות שהועלו בו.

יחד עם זאת, יהיו מקרים בהם יהיה ניתן לקבל החלטה מושכלת, ולפיה יוותר סיכון להרשעת חפים. מצבים אלו, שהינם חריגים לאסטרטגיה מכונים חסמים.

החסם החשוב ביותר מכונה החסם השיטתי. משמעותו של החסם השיטתי, היא שאין לקבל טענת הגנה כאשר קבלתה תסכל את מלאכת אכיפת החוק. הדבר נובע מהעובדה כי ניתן להעלות טענת הגנה בכל הליך משפטי ובאופן שינוון את מערכת האכיפה. כלומר, השערת החפות לא תתקבל אם היא איננה ברת הפרכה או לחלופין שעל דרך ההכללה ניתן להעלותה בכל מקרה ומקרה. תשובה שלילית לשאלה הראשונה או חיובית לשאלה השנייה תחסום את השערת החפות.

השימוש באסטרטגיה ככלל בטיחותי

על מנת להמחיש את השימוש באסטרטגיה ככלל בטיחותי המאפשר למזער את הסיכון להרשעת חף, ניתן לראות כדוגמא את פסק הדין בעניין עטאונה (ת"פ 32661-11-12). שם, הוגש כתב אישום נגד הנאשם, שוהה בלתי חוקי, בגין התפרצות לרכב בפתח-תקווה, כאשר הוא שובר את החלון הקדמי של הנוסע ברכב ואת המתנע, מניע את הרכב ועוזב את המקום. בהמשך, נמצא הרכב במקום אחר, ובו מחשב של חברת פולקסוואגן המשמש להנעת רכבים, עובדה חשובה שיש לשים אליה לב.

הנאשם הכחיש כל קשר לאירוע. בהודעתו במשטרה, מסר כי שהה בישראל בסך הכל פעמיים כשהפעם האחרונה הייתה כשנה וחצי לפני מסירת עדותו. לטענתו, במועד האירוע עבד בפתח תקווה בשטיפת רכבים במשך כשבוע וחצי, אולם לא ידע לומר את המיקום המדויק של מקום העבודה. הנאשם אף מסר כי במועד שבו נתפס, עבד בשטיפת רכבים בטייבה. כאשר נשאל היכן שהה עת אירעה הפריצה, השיב שהיה בטול כרם, ולדבריו עבד שם בשטיפת רכבים ובחלקי חילוף.

כאשר הוצג לנאשם מחשב הרכב, הוא טען כי יכול להיות שטביעת האצבע שלו הגיעה למחשב כאשר שטף מנוע של רכב אחר. עוד טען כי הוא עובד בשטיפת רכבים ולכן יתכן שתוך כדי עבודתו נגע במחשב, אך הכחיש מכל וכל אפשרות שהיה מעורב בגניבת הרכב המדובר.

במקרה זה הפעיל כב' השופט ד"ר קובו את אסטרטגיית ההכרעה, הלכה למעשה, כאשר הוא שואל את עצמו, האם קיימים הסברים חלופיים להימצאות טביעת אצבע הנאשם על גבי מחשב הרכב שאינם מתיישבים עם המסקנה המפלילה?

על כך ענה בית המשפט במספר הסברים אפשריים:

א. טביעת האצבע הגיעה למחשב בעת שהנאשם שטף רכב בישראל, בזמן שעבד בפתח תקווה. כלומר, בעת שניקה רכב, המחשב היה מונח בתוכו, מפורק, והנאשם נגע בו בעת הניקיון.

ב. טביעת האצבע הגיעה למחשב הרכב בעת שהנאשם עבד בטול כרם בשטיפת רכבים ובחלקי חילוף, כפי שטען בחקירתו.

ג. טביעת האצבע הגיעה למחשב הרכב בנסיבות פליליות אחרות שבהן נגע הנאשם במחשב, אך לא באירוע הפלילי הנוכחי.

ד. הנאשם מסר למבצעי הגניבה את מחשב הרכב, מבלי שהוא עצמו נכנס לישראל במועד הגניבה, ומבלי שהיה שותף כמבצע עיקרי של המעשה, אלא כמסייע בלבד.

הנה כי כן, ראינו איך אסטרטגיית ההכרעה מופעלת, הלכה למעשה, בעצם העלאתן של השערות חפות אפשריות, אשר בסופו של דבר מובילות למסקנה כי האשמה לא הוכחה למעלה מכל ספק סביר, והתוצאה היא זיכויו של הנאשם.