מערכת הפנסיה בישראל והשפעתה על אופן חלוקת הפנסיה בין בני זוג

בס"ד

 

מערכת דיני הפנסיה בישראל מורכבת ממגוון רחב של אספקטים-יש לה תכונות סוציאליות- עם צאתו לפנסיה של העמית בגיל הפרישה, דואגת הקרן לשלם לעמית קצבה שתאפשר לו להמשיך ולכלכל את עצמו בכבוד ולחיות בכבוד לאחר צאתו ממעגל העבודה.

 

כמו כן, דואגת הקרן לזכויות צדדים שלישיים כגון המוטבים בפוליסה שהם על פי רוב שאריו של העמית, או להבדיל לאינטרס מעבידיו המפקידים פיצויי פיטורין לקרן הפנסיה. שיקולי מערכת דיני הפנסיה הינם שיקולים סוציאליים ולא חוזיים.

 

מנגד-מערכת דיני המשפחה בישראל הינה מערכת אשר שמה את בני הזוג במרכז ונותנת חשיבות רבה להסכמות בניהם, כך ששיקולי מערכת דיני המשפחה בישראל הינם שיקולים חוזיים בעיקרם.

 

נשאלת השאלה- האם מערכת הפנסיה בישראל, אשר כאמור שמה לה לדגל את הדאגה הסוציאלית לעמית ושאריו-דואגת גם לבן/בת הזוג של העמית, גם לאחר פרידתם, כמו במקרה של גירושין?

 

התשובה לשאלה זו בישראל של שנת 2012 הינה שלילית.

 

קרנות הפנסיה מבדלות את עצמן מכל מעורבות ביחסים בין העמית ובין בן זוגו שהתגרשו, בטענה כי זכות הגימלה המגיעה לעמית הינה זכות אישית-בלעדית של העמית.

 

בהתנגשות בין גישתה הסוציאלית של קרן הפנסיה הדואגת לכספי הפנסיה של העמית האינדיבידואל לבין גישתם החוזית של בתי המשפט למשפחה הנותנים דגש להסכמות בין בני הזוג, אנו מוצאים את ידן של קרנות הפנסיה על העליונה.

 

בתי המשפט בישראל הכירו בשורה ארוכה של פסקי דין, בזכויות הפנסיה אשר נצברו במהלך שנות הנישואין של בני זוג, כזכויות משותפות הניתנות לחלוקה, ברם, למרות הלכות בתי המשפט, חוקי הפנסיה ממשיכים להתייחס אל הזכויות הנצברות, כאל זכויות בלעדיות של העמית שעל שמו נצברו. זאת כיוון שעקב הכללים הקבועים בחוק באשר לניהול קרנות פנסיה וקופות גמל, החברות בקופות אלה הינה על בסיס אינדיבידואלי בלבד.

 

מצב עגום זה גורם לכך, שלמרות פסיקות בתי המשפט בדבר חלוקת זכויות הפנסיה, בפועל אין לבן הזוג, שאינו רשום כבעל הזכויות בפנסיה, האפשרות להגן על זכויותיו ואף לממשן. זאת בעת פרישה לגמלאות של העמית וחמור מכך עם מות העמית בטרם עת.

 

יתר על כן, העמית, שהינו בעל השליטה המוחלטת בקרן יכול לגרום לפגיעה והקטנת הזכויות שנצברו, ללא ידיעת בן הזוג שאינו רשום ואף למשוך שלא כדין כספים השייכים לבן הזוג שאינו רשום. נוצר מצב בו בן הזוג הרשום כעמית, נהנה תמיד מהכספים והזכויות שנצברו ואילו בן הזוג שאינו רשום, תלוי בחסדיו ובחסדי קרן הפנסיה.

 

כדי להבהיר עד כמה עניין חלוקת הפנסיה בין בני זוג שהתגרשו הינו בעייתי, וללא התערבות מיידית של המחוקק ימשיכו בתי המשפט להוציא תחת ידם פסקי דין אשר לא רק שאינם פותרים את הבעיה אלא אף מחמירים אותה בבחינת hard cases makes bad law כדברי השופט הולמס, ניטול כדוגמא את פסה"ד בעניין פלונית נ' עיזבון המנוח פלוני, פלונית וקרן מקפת, פסק דין שהגיע לבית המשפט העליון בערעור משפחה (בע"מ) 4870/06 ודן בבקשה לקבלת קצבת שארים מקרן הפנסיה.

 

במקרה הנדון נעשה הסכם גירושין בין הבעל לבין האישה, כאשר במסגרת הסכם הגירושין הוסכם כי האישה תקבל מזונות מהפנסיה של בעלה כאשר ייצא לגמלאות. כמו כן הוגדר בהסכם הגירושין כי את המזונות לא תוכל האישה לקבל מעזבונו של בעלה אם יילך לעולמו אלא רק מקרן הפנסיה.

 

כאמור האישה והבעל חתמו על הסכם הגירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין וכל אחד המשיך בחייו. הבעל הספיק להתחתן עם אישה שנייה ולאחר כשנה נפטר הבעל והותיר אחריו את האלמנה.

 

גרושתו של הבעל ביקשה כאמור לקבל את כספי הפנסיה המגיעים לה מכוח הסכם הגירושין, אלא מאי? עפ"י תקנון הפנסיה רק שארי המנוח זכאים לקבל את כספי הפנסיה ומאחר ובהגדרת שאר בתקנון לא נכללים גרוש או גרושה אלא האלמנה ו/או צאצאי המנוח - הגרושה אינה יכולה לקבל את הכספי הפנסיה!.

 

נוצר איפוא מצב אבסורד שבו האלמנה שחיה עם הבעל במשך שנה בלבד, תקבל את קצבת הפנסיה בעוד גרושתו שחיה עימו 36 שנים!!!

 

ואשר ניהלה עימו משק בית משותף והייתה שותפה לצבירת נכסיהם ובין היתר לצבירת כספי הפנסיה-לא תקבל דבר!

 

לא זו אף זו, האישה אף לא יכלה עפ"י תנאי הסכם הגירושין לתבוע את מזונותיה מהעיזבון. מצב שכזה, אמרו השופטים הינו מצב קשה מבחינת צדק בסיסי.

 

כמובן, שניתן היה למזער את הנזק, אילו עורך דינה של האישה היה בודק בטרם כריתת הסכם הגירושין, האם עפ"י תקנון קרן הפנסיה, יכולה בכלל הגרושה לקבל את כספי הבעל במקרה של פטירה. טענה זו עלתה בפסק הדין ונדונה בערכאה דלמטה, אולם, טענת עורך דינה של האישה הייתה שהוא פנה לקרן הפנסיה אך לא נענה.

 

תוצאתו של פסק הדין עבור האישה הייתה כאמור קשה.

 

בית המשפט קבע כי האישה אינה יכולה לקבל את מזונותיה מקרן הפנסיה הואיל ולאישה אין מעמד מול קרן הפנסיה שכן הזכות של הבעל לקבלת כספי הפנסיה הינה זכות אובליגטורית (אישית) ולא זכות קניינית כפי שנקבע בפסק דין צה"ל שעליו נדון בהמשך ולכן לאישה אין מעמד מול קרן הפנסיה.

 

הקונסטרוקציה היחידה שיכלו השופטים ליצור במקרה זה הייתה קבלת כספי המזונות מעיזבון הבעל על אף הסכם הגירושין שקבע כי האישה לא תהא רשאית לקבלם מהעיזבון.

 

כבוד השופט רובינשטיין קבע כי יש לבטל את הסעיפים הבעייתיים בהסכם הגירושין המונעים מהאישה לתבוע את מזונותיה מעיזבונו של הבעל וזאת מכוח סעיף 14 לחוק החוזים הקובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה, והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה".

 

השופט רובינשטיין קבע כי האישה נפלה לכדי טעות כאשר חתמה על הסכם הגירושין, מאחר וטעתה לחשוב כי תוכל לגבות את כספי המזונות מפנסיית הבעל ומאחר ולימים התברר כי לא כך הדבר, יש לבטל חלק מהסכם הגירושין ולאפשר לאישה להיפרע מעיזבון הבעל אשר הסכום שהיה בו עמד על 150,000 ₪ בלבד.

 

תוצאת פסק הדין בעניין פלונית יכול היה להיראות אחרת לגמרי, אילולא פסק דין שקדם לו-פסק דין צה"ל –מדינת ישראל , פלונית נגד פלונית, פלוני ואחרים בקשת ערעור משפחה 10916/03 בית המשפט העליון (להלן: "פסק דין צה"ל").

 

פסק דין צה"ל דן בשאלת זכות העבירות של דמי הפנסיה לאחד מבני הזוג והאם הזכות בכספי הפנסיה מכוח הלכת השיתוף הינה זכות קניינית הפועלת כלפי כולי עלמא ומכאן גם כלפי קרן הפנסיה או שמא היא זכות אובליגטורית (אישית) הפועלת רק כלפי העמית והקרן.

במקרה דנן בני הזוג נישאו לפני ה 1.1.1974 כך שחלה עליהם חזקת השיתוף בנכסים.

 

בני הזוג התגרשו ובמסגרת הגירושין, נחתם בניהם הסכם גירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 3.9.1995 ואשר קבע כי לאישה מגיע 50% מהרכוש המשותף וכן 50% מזכויות הפנסיה אשר נצברו לבעל ע"י צה"ל הואיל והבעל היה איש קבע.

 

במשך השנים קיבלה האישה מאת הבעל את חלקה בתשלומי הגימלה, לאחר שנוכו מהם תשלומי החובה - מס הכנסה וביטוח לאומי, ולאחר קיזוז תשלומים שונים על-ידי הבעל. עד כאן הכל בסדר. הבעיות החלו להתעורר כאשר בחודש ינואר 1998 החל הבעל לעבוד בעבודה נוספת. עקב כך עלה אחוז המס השולי שלו, ופחת סכום ה"נטו" של הגימלה שקיבל, מה שהביא גם להפחתת הסכום שקיבלה האישה מתוך הגימלה.

 

נוכח זאת פנתה האישה לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית לקבל ישירות מצה"ל את חלקה בגימלה הצבאית של הבעל כסכום ברוטו, תוך מיסוי הסכום על-פי שיעורי המס החלים עליה. לחלופין ביקשה האישה כי יינתן פסק דין המורה לצה"ל להעביר לידיה את חלקה בגימלה החודשית המשולמת לבעל, לאחר שזו תמוסה כמשכורתו הראשונה בהתאם למדרגות המס ולנקודות הזיכוי שהיו לבעל בעת מתן פסק הדין מיום 3.9.1995.

 

בית המשפט העליון בפסק דין של השופט י' עדיאל קבע כי הזכות לגמלה הינה זכות אישית ולכן אינה ניתנת להעברה. בית המשפט קיבל את טענת צהל כי הזכות לגימלה מכוח סעיף 62 לחוק הגימלאות אינה ניתנת להעברה ולכן צהל אינו יכול להעביר את כספי הגימלה לאישה, אלא לזכאי לגימלה שהינו הבעל. ומכאן שהזכות הינה אישית ולא קניינית.

 

בית המשפט קבע כי אומנם יש לאישה זכות קניינית לקבלת כספי הגימלה מכוח הלכת השיתוף, אולם, זכותה הקניינית של האישה הינה כלפי הבעל ולא כלפי קרן הגמלה של צהל.

 

בית המשפט הפנה את האישה לתבוע את זכותה הקניינית לקבלת הכספים בהליכי הגבייה הרגילים, דוגמת הוצאה לפועל, אך לא דרך קרן הגימלאות, הואיל והזכות לקבלת כספי הגימלה ישירות מהקרן-הינה זכות אישית בלבד-של בעל הגימלה, הוא הבעל.

 

בפסק דין צה"ל יצר בית המשפט מצב שבו לזכאים לקבלת כספים מקרן הפנסייה מכוח פסק דין -לא תהיה אפשרות לפנות ישירות אל הקרן, אלא הם יהיו חייבים להיות תלויים "בחסדי" בעלי הקרן , מבלי שיהיה להם מעמד או saying כלפי קרן הפנסיה.

 

פסק דין צה"ל סתם את הגולל בפני בני זוג המבקשים לממש את זכותם מכוח פסק דין לקבל את הכספים המגיעים להם מקרן הפנסיה ומה שבעצם נוצר הינו התדיינות נוספת וממושכת המתארכת אף לאחר חתימה על הסכם גירושין ומה שבעצם הסכמי הגירושין ניסו למנוע.

 

ייתכן ובפסק דין צה"ל רצה בית המשפט להימנע ממצב שבו צה"ל ישמש מעין "הוצאה לפועל" כפי שנטען על ידו, עבור זוגות המבקשים להיפרע מכספי הגימלה של הזכאים, תוך חיוב צה"ל בביצוע חלוקת כספי הגימלה בין בני זוג, מצב העלול לחשוף את צה"ל לתביעות מצד גורמים אלה.

 

מכל מקום תוצאתו של פסק הדין בעייתית אף לדידם של השופטים ומחייבת התערבות תחיקתית דחופה.

 

לסיכום, פס"ד צה"ל וכן פסקי דין נוספים שבאו אחריו דוגמת פסק דין שעה, לא הצליחו להתמודד עם הבעייתיות הקיימת היום במוסד הפנסיה וחלוקתה בין בני זוג גרושים.

 

פסקי דין אלו רק החריפו את הבעייתיות וקבעו כי לבן הזוג הגרוש אין מעמד מול קרן הפנסיה, כך שאם בעל הפנסיה הולך לעולמו, בן הזוג הזכאי עשוי למצוא את עצמו מול שוקת שבורה שבה לא רק שלא יקבל את כספי הפנסיה מאחר וגרוש אינו נחשב שאר עפ"י הגדרת תקנון הפנסיה, אלא שהידועה בציבור ו/או בן/בת הזוג שתהה לנפטר באותה עת היא שתהנה מהפירות שאמורים היו להגיע לבן הזוג הגרוש לאחר שנים של חיים משותפים.

 

במצב דברים קשה זה, נדרשת התערבות מהירה של המחוקק ויפה שעה אחת קודם.

 

מן הראוי לציין , כי על שולחן הכנסת הונחה כבר בשנת 2007 הצעת חוק חלוקת פנסיה בין בני זוג אשר הונחה ע"י ח"כ חיים אורון ואשר נותנת מענה מועיל לבעיית חלוקת הפנסיה אשר בתי המשפט לא הצליחו לפתור.

 

הצעת החוק הונחה שוב בשנת 2011 ע"י חברת הכנסת זהבה גלאון , אך עדיין לא עלתה להצבעה בכנסת.

 

כמו כן, הוקמה ועדה בראשות כבוד השופט שאול שוחט ואשר מסקנותיה קובעות מנגנונים להגנה על כספי הפנסיה המגיעות לבן זוג אשר אינו רשום כבעלים בקרן הפנסיה, אך זכאי לקבלת כספים מכוח הלכת השיתוף ו/או מכוח הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין.

 

יהיה זה מן הראוי שהכנסת השמונה עשר תתכבד להכריע בעניין כה רגיש ובעל חשיבות קיומית עבור זוגות רבים כאשר הכרעה ואימוץ החקיקה המונחת על שולחנה כבר מספר שנים, ישים קץ לסכסוכים ולהתדיינויות רבות בין בני זוג ויחשוף כסף, זמן שיפוטי יקר ומשאבים רבים , המבוזבזים כעת במצב של void חקיקתי.

 

כולי תקווה כי המחוקק אכן ייאמץ את הצעת החוק ויוביל רפורמה באופן חלוקת כספי הפנסיה בין בני הזוג המתגרשים, מה שיוביל לוודאות רבה בעניין זה ולהפחתת העומס על בתי המשפט העמוסים ממילא.