לור"ם בע"מ חויבה לשלם פיצויים בגין ליקויי בניה ועגמת נפש לרוכשי דירה

בית משפט השלום חייב את חברת לורם-חברה לפיתוח אזור לוד ורמלה בע"מ לפצות את רוכשי הדירה, משפחת טיב אשר הייתה מיוצגת ע"י עו"ד צבי שטיין מרמת-גן בגין ליקויי בניה איחור במסירה,עגמת נפש ועוד

להלן קטעים נבחרים מפסק הדין

המחלוקת העיקרית בין הצדדים עסקה בנושא מתן ההזדמנות הנאותה מצד התובעים לנתבעת או לנציגיה לבצע את התיקונים הנדרשים בדירה.

בעניין זה שמעתי חקירות וסיכומים.

צר לי לציין בהקשר זה כי עמדת הנתבעת כמו גם סיכומיה מנותקים לחלוטין מחומר הראיות בתיק. לפי חומר הראיות בתיק אשר אינו שנוי במחלוקת ניתנה לנתבעת ההזדמנות הנאותה לפחות בחודש מרץ שנת 2000 כאשר אליבא דכולי עלמא פינו התובעים את דירתם, מסרו אותה לנתבעת וזו אינה טוענת כי הופרעה באיזושהי דרך בביצוע התיקונים. בהיבט זה של הדברים הרימו התובעים את הנטל להוכחת טענתם בדבר מתן ההזדמנות הנאותה.

חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש שניתנה לאחר מכן מלמדת כי הנתבעת נכשלה במיצוי מתן ההזדמנות הנאותה.

אין מקום איפוא להיכנס לדיון מפולפל בפרשנות התכתובת שקדמה לאותו מהלך שבו פינו התובעים את דירתם גם אם בחלק מהדברים ניתן לראות מניפולציות אולי אפילו הדדיות של הצדדים עד לאותו רגע שבו כאמור לעיל פינו התובעים את דירתם.

לנוכח חומר הראיות של הנתבעת עצמה היה כל דיון בנושא זה מיותר לחלוטין.

לסיכום חלק זה של פסק דין אני קובעת כי הוכח מתן ההזדמנות הנאותה על ידי התובעים והוכח היקף הנזק לפי חוות דעת מומחה ביהמ"ש.

נושא נוסף שהיה שנוי במחלוקת בין הצדדים הוא נושא האיחור במסירה - גם בנושא זה מנותקים טיעוני ב"כ הנתבעת מהחומר הראייתי שהונח בפני.

התובעים טוענים כי נעשה ניסיון מסירה אחד ב- 28.4.98 וזה נכשל לאחר שהדירה לא הייתה במצב ראוי למגורים ולכן נעשתה מסירה נוספת ביום 4.6.98.

הנתבעת בחומר הראיות שלה מאשרת קיומה של המסירה רק ב- 4.6.98 אלא שהיא טוענת שגם ב- 28.4.98 הייתה הדירה ראוייה למגורים אלא שהיא מטעמים של חסד לא אכפה את חובת המסירה של הדירה באותו מועד.

מבלי להיכנס לשאלה עד כמה מפגינה הנתבעת חסדים בניהול התיק כאן כמובן שהעול להוכחת הטענה כי למרות שהסכימה לדחיית המסירה הייתה הדירה ראויה למגורים מוטל היה עליה ולו הייתה מציגה חוות דעת מקצועית שנערכה באותו מועד היה מקום לבחון את הדברים בבחינה נוספת.

מכל מקום ברור שמחלוקת עובדתית משמעותית לא קיימת כאן ואני מקבלת את עדותו של התובע ולפיה מועד המסירה בפועל היה 4.6.98.

בהיבט זה של הדברים, אינני מקבלת את טענותיה של ב"כ הנתבעת למשקל עדותו של התובע כבעל דין. לפי הדין רשאי ביהמ"ש גם להסתפק בעדות של בעל דין ללא תמיכה נוספת אם הוא סומך על העדות ורואה אותה כעדות אמינה.

עדותו של התובע הותירה בעיני רושם אמין ואני מקבלת אותה ללא הסתייגות בנושא זה.

לבד מזאת יצוין כי במקרה שבפני לא מדובר בעדות יחידה של בעל דין כיוון שלעדות התובע קיימת תמיכה בחומר הראיות של הנתבעת עצמה.

בכל היבט שבו נבחן את הדברים הוכיחו התובעים כי מועד המסירה היה 4.6.98 כפי טענתם.

מועד המסירה המתוכנן היה 31.12.97 לפי זה איחרה הנתבעת במסירת הדירה לתקופת החודשים: ינואר, פברואר, מרץ, אפריל ומאי היינו מעל ל- 120 הימים שהם בגדר האיחור המותר, לפי ע.א 583/84 מאותו רגע שהיה איחור מעבר לתקופת הגרייס נספר האיחור כאילו לא הייתה תקופה כזו ולכן זכאים התובעים לפיצוי בגין האיחור במסירה לתקופה של 5 חודשים לפי 430 דולר לחודש ובסך הכל 2,150 דולר.

לסיכום ביניים -

התובעים הוכיחו גם את חלק תביעתם לאיחור במסירה ולזכאות לפיצוי בהתאם.

התביעה איפוא מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעים את הסכומים כמפורט:

א. סכום של 21,718 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 25.9.01.

ב. סך בשקלים של 2,150 דולר כפי שערם היציג ביום המסירה 4.6.98 ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מאותו מועד ועד לתשלום בפועל.

ג. פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 2,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

ד. החזר בגין תשלום למומחה בית המשפט - 2,340 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 25.9.01 ועד לתשלום בפועל.

ה. החזר אגרה של ביהמ"ש - 700 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 6.7.00.

ו. שכר טירחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.

ליקויי בניה
________________________

יעל אחימן, שופטת