חברת שיכון ופיתוח לישראל חוייבה לשלם פיצויים לרוכשי דירה

בית משפט השלום בת"א חייב את חברת שיכון ופיתוח לישראל בע"מ לשלם לרוכשי דירה, משפחת צזנה אשר היו מיוצגים על ידי עו"ד צבי שטיין מרמת-גן פיצויים בגין ליקויי בניה שהתגלו בדירתם.

להלן קטעים נבחרים מפסק הדין

עיקר העובדות וטענות בעלי הדין:

בפני תביעה שעניינה ליקויי בנייה בדירה אותה רכשו התובעים מן הנתבעת. 

התובעים טוענים כי הנתבעת התרשלה בבניית הדירה, וכי בנסיבות העניין ובשל העובדה כי הנתבעת כשלה במילוי חובותיה לתקן את הליקויים, חרף העובדה כי ניתנה לה הזדמנות נאותה לעשות כן, איבדו התובעים את אמונם בנתבעת.

מנגד הכחישה הנתבעת בכתב ההגנה שהגישה את טענות התובעים וכפרה בזכותם לגבות ממנה פיצויים.

הנתבעת טוענת כי הדירה נמסרה לתובעים כשהיא בנויה ללא דופי, וכי כך אושר בכתב על ידי התובעים.

המחלוקת
1. קיום ליקויים ואומדן סכום תיקונם.

2. אחריות ו/או חבות הנתבעת כלפי התובעים.

3. תיקון בעין או תשלום פיצוי.

4. אחריות צד ג’.

5. גובה הנזק.

חבות הנתבעת ו/או דניה סיבוס

התובע העיד בפני כי "כל הזמן היו ליקויים בדירה" וכי הן במהלך שנת הבדק והן אחריה, נתגלעו ליקויים נוספים (פרוטוקול ישיבת יום 2.6.04 - עמ’ 2). התובע אישר מודעותו לעובדה כי, אחריות הנתבעת על פי ההסכם מוגבלת לליקויים עליהם דיווח בכתב וכי פנייתו הראשונה לנתבעת בכתב נעשתה רק ביום 17.2.98 (שם בעמ’ 3).

 עם זאת, העיד התובע כי לא היה לו קשר שוטף עם הנתבעת אלא דווקא עם דניה סיבוס, אשר באזני נציגיה שטח את תלונותיו עוד קודם לפנייתו בכתב לנתבעת (שם בעמ’ 3). ממצא נוסף העולה מעדותו של התובע הינו כי התובעים ביצעו עבודות שיפוצים מקיפות בדירה, רובם ככולם כשנה וחצי לאחר קבלת החזקה בה (שם עמ’ 4,5).

מעדותו של התובע עולה כי דניה סיבוס ביצעה תיקונים שטחיים בדירה ביוני 1998 וכן, בשנת 1999 (עמ’ 5,6).

עד הנתבעת, איליה שפירא, גילה התמצאות שטחית ביותר באשר לטיפול הנתבעת בתלונות התובעים (עדותו בעמ’ 3,4 לישיבת יום 7.11.04). עיקר נגיעתו לעניין של שפירא הסתכמה בכך כי "הודיע לתובעים שנציגי דניה סיבוס יתאמו איתם מועדים לתיקון... לי אין פועלים" (שם בעמ’ 4).

שפירא אף אישר "בעל כורחו", כי הנתבעת לא פעלה גם לתיקון הליקויים עליהם הצביע המהנדס מטעמה (שם בעמ’ 5).

על יסוד הראיות שבפני אני פוסק כי בדירה התגלעו עובר לקבלת החזקה בה ומכל מקום כבר במהלך תקופת הבדק ליקויי ריצוף, חיפוי וצביעה (ואלו פורטו בהרחבה בסעיף 9 לתצהיר התובע ועדותו בעמ’ 2 לפרוטוקול).

התובע העיד כי התריע במהלך שנת הבדק על הליקויים באוזני נציגי דניה סיבוס ואלו אף ביצעו תיקונים שטחיים.

לא מצאתי בעדותם של עדי הנתבעת – הכחשה ברורה ועניינית של טענות התובעים. יתר על כן, מעדותו של שפירא עולה כי הקשר בין הנתבעת לדניה סיבוס (למצער בנושא תיקון ליקויים בדירות) היה רעוע (שם בעמ’ 4,6). מר מילר, שהעיד מטעם דניה סיבוס הבהיר כי מעורבותו במושא התובענה החלה רק משלב הגשת התביעה וכי אין בידו מידע אישי ובלתי אמצעי על התקופה שהחלה ממסירת הדירה לתובעים ועד להגשת התביעה (שם בעמ’ 8).

אני פוסק אפוא, כי מכוח החזקה האמורה בסעיף 4(א)(2) לחוק המכר (דירות) תשל"ג-1973, ניתן לייחס לנתבעת את האחריות להיווצרותם של הליקויים שהתגלעו כאמור כבר במהלך תקופת הבדק וזאת מכוח מעמדה כמוכר, כהגדרת הביטוי בחוק הנ"ל.

תיקון בעין או פיצוי 
ב"כ התובעים טען בפני כי לנתבעת ניתנו הזדמנויות די והותר כדי לתקן כדבעי את הליקויים בבית, אך זו כשלה במבחן הביצוע; הן בהשהיה ממושכת של זמני התגובה לפניות התובעים, הן במוכנות מוגבלת לביצוע תיקונים והן בביצוע תיקונים שטחיים, אשר כפי שעולה מחוו"ד המומחה - לא הביאו לידי פתרון מלא של תיקון הליקויים.

עמדה זו מקובלת עליי וגובתה בעדויות שנסקרו לעיל.

הנתבעת ודניה סיבוס טענו בסיכום טענותיהם (אם כי בלשון רפה כמפורט בפסקאות 40-39 לסיכומיהם), כי יש לאפשר להן לבצע תיקונים בעין.

בסעיף 4ב לחוק המכר נקבעה חובת הקונה (התובעים), ליתן הזדמנות נאותה למוכר (הנתבעת), לתקן את הליקויים ועל זו לתקנם תוך זמן סביר, בבחינת שטר ושוברו בצידו.

3.3 הגעתי למסקנה כי התובעים נתנו לנתבעת הזדמנות נאותה, אך זו לא השכילה לנצלה ולפתור את בעיית הליקויים בתוך זמן סביר.

הראיות שבפניי מלמדות על קוצר ידה של הנתבעת בעצמה ו/או באמצעות דניה סיבוס למצוא פיתרון ולתקן את כל הליקויים. בנסיבות אלו התרופה לה זכאים התובעים הינה פיצוי בסכום אומדן הליקויים, ובתוספת עלות העסקת קבלן ע"י התובעים.

עגמת נפש
נחה דעתי כי אין מדובר בליקויים שמנעו באופן אובייקטיבי אפשרות מגורים או הגבלת שימוש אחרת בדירה – ולכן, אין להפריז בפסיקת הסכום הנתבע בגינם.

בשקלול כל הגורמים אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 5000 ₪ בגין נזק שאינו נזק ממון.

ניתן היום י"ט ב אדר ב, תשס"ה (30 במרץ 2005), בהעדר הצדדים.