כיצד ניתן להבטיח את זכויות הילדים ברכוש במסגרת הסכם הגירושין?

הסכם גירושין או הסכם ממון הינם לא רק כלי לחלוקת הרכוש המשותף בין בני הזוג, אלא לעתים קרובות גם אמצעי להבטחת עתידם של הילדים המשותפים. בלא מעשה מכוון של ההורים, כגון הסכם או צוואה, אין לילדים כל זכות קניינית בנכסי ההורים, ועומדת להם רק הזכות לתבוע לעצמם תשלומי מזונות, ואף זאת רק כל עוד שהם מצויים בגיל בו החוק מקנה להם זכות זו. גם בני זוג שדרכיהם נפרדות, עדיין נותר להם מכנה משותף – הדאגה לילדיהם והרצון להבטיח אותם כלכלית, בהווה ובעתיד.

כתוצאה מגירושין, פרידה או מוות של אחד ההורים, עשוי ההורה הנותר בחיים למצוא לעצמו עזר חדש כנגדו, להינשא בשנית, לחיות כידועים בציבור, ואולי אף להקים משפחה חדשה ולהביא לעולם ילדים נוספים עם בן הזוג החדש שפגש. אמנם, כל עוד ששני ההורים הינם בין החיים, יוכל ההורה שלא פצח ב"פרק ב' " לתבוע את זכויות הילדים מכוח הסכם הממון או הסכם הגירושין אשר הבטיחו לילדים רכוש זה או אחר. ואולם, לאחר פטירתו של אותו הורה, רק הסכם שנערך במתכונת של "חוזה לטובת צד שלישי" יאפשר גם לילדים עצמם לתבוע כבעלי דין בבתי המשפט את זכויותיהם.

הרצון לשריין לילדים המשותפים חלק ראוי מהרכוש המשפחתי מחד, ואובדן האמון בין בעל ואישה שהסתכסכו ביניהם מאידך, הינם מובנים וטבעיים. כל מי שמביא לעולם ילדים נוספים, רוצה לדאוג גם להם, אך דבר זה יבוא בהכרח על חשבון הילדים המשותפים, אשר יזכו כך לנתח קטן יותר בעוגה. על מנת למנוע זאת, ולהגן על האינטרסים של הילדים, יש לדעת כיצד לנסח הסכם גירושין או הסכם ממון שלא אגב גירושין או פירוד, באופן נכון, שאם לא כן – בן הזוג לשעבר עלול ליטול מהנכסים המשותפים, אשר יועדו לילדים המשותפים, ולהעבירם - בין אם לעצמו, לבן זוגו החדש או לילדים אחרים, שאינם משותפים.

על פי רוב, מומלץ להעביר את הנכסים מההורים לילדיהם רק בעתיד, ולא באופן מידי, וזאת למשל על מנת להימנע ממצב בו עקב ריב עם הילדים, ההורים יישארו ללא משאבים, או שהילדים אף יבקשו חלילה לפנות את ההורים המבוגרים מדירתם. כמו כן נכון יותר שלא להעביר נכסי מקרקעין על שם קטינים, שכן או אז תידרש פנייה לבית המשפט לשם קבלת אישורו כל אימת שיתעורר הצורך לבצע עסקה באותם מקרקעין. הצורך בניהול הליכים כאלה גוזל זמן וכרוך בהוצאות כספיות. הסכם גירושין אינו יכול לקבוע כי נכסים יעברו לילדים רק לאחר מות ההורים או מי מהם. לא ניתן לקבוע בהסכם גירושין או בהסכם ממון הוראות שיש לבצען לאחר מות ההורים או מי מהם, וזאת לפי סעיף 8 לחוק הירושה. הוראות כאלה לא תיאכפנה. רק בצוואה ניתן לכלול הוראות שתוקפן לאחר אריכות ימי ההורים.

האם ההורים רשאים להתחרט?

האם רשאים ההורים להתחרט על ההענקה לילדים שנעשתה במסגרת הסכם ביניהם, ולבטל אותה? הורים המעבירים נכסים לילדיהם במסגרת הסכם גירושין או הסכם ממון עושים בכך למעשה עסקת מתנה, שהרי אין הם מבקשים מילדיהם לשלם תמורה עבור מה שיקבלו.

לפיכך, שני ההורים בעצה אחת יכולים לסגת מהבטחת לתת מתנה שניתנה בהסכם ביניהם, ככל שהתקיימו התנאים החוקיים אשר מאפשרים חזרה מהתחייבות למתנה. עסקת מתנה שכבר הושלמה ונרשמה הינה מתנה מוגמרת, אך אם טרם נרשמה זוהי רק התחייבות לתת מתנה. התחייבות ליתן מתנה הינה עסקה מיוחדת, אשר ניתן לחזור ממנה במקרים מסוימים. על פי הפסיקה, כללים אלה חלים גם במקרה של חוזה לטובת צד שלישי.

כאשר מדובר במתנה, שהוענקה למקבלה ללא תמורה, החוק מאפשר למעניק המתנה לחזור בו ולבטל אותה כל עוד שהיא לא הושלמה ושמקבלה עדיין לא הסתמך עליה וספג הוצאות. באורח דומה, מאפשר הדין חזרה ממתנה שטרם נשלמה, ועודנה בגדר התחייבות בלבד, אם מקבל המתנה נהג באורח מחפיר כלפי נותן המתנה, או שמצבו הכלכלי של הנותן הורע באופן מהותי.

הסכם גירושין המעניק לילדים זכויות בבית, או אוסר על מכירתו ללא הסכמת הילדים, או מבטיח לילדים חלק בתמורת מכירתו - אם ההורה הרשום כבעלים ימכור אותו במהלך חייו, הינו תקין. ואולם, ברבים מן ההסכמים המתיימרים להגן על רכוש המשפחה ולשריינו למען הילדים לעתיד לבוא, נעשה ניסיון להשאיר את בית המשפחה למגוריו של אחד ההורים למשך אריכות ימיו, ורק לאחר מכן להעבירו לילדי בני הזוג. סעיף שנוקט בלשון כזו הינו בעייתי מכמה היבטים, והוא לא ישיג את מטרתו. על פי הפסיקה, הסכם כזה איננו מהווה חוזה לטובת צד ג', והילדים הנזכרים בו (בשונה מההורה האחר) לא יוכלו לאכוף אותו במקרה שההורה הרשום כבעלים יבקש למכור את הבית, ולא להעביר להם כל חלק מהתמורה שתתקבל.

כיצד תקום זכות תביעה עצמאית לילד? 

על מנת להקים לילדים זכות תביעה עצמאית ונפרדת מזו של ההורה האחר, כגון למקרה שזה ילך לעולמו ולא יוכל לתבוע עבורם, על ההסכם להיות מנוסח כחוזה לטובת צד ג' לפי סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי). בחוזה לטובת צד שלישי, אותו צד שלישי, שנקרא "המוטב", איננו חתום על החוזה ואינו צד לו, אך עדיין הוא זכאי לתבוע את שני הצדדים שחתמו על החוזה לבצע את החלק בחוזה הנוגע לו. על המוטב להוכיח ששני הצדדים להסכם התכוונו כי תעמוד לו עילת תביעה לאכיפת ההתחייבות כלפיו. אם זוהי אכן כוונת ההורים, כדאי פשוט לרשום זאת בהסכם, וכך לחסוך מהילדים את הצורך להוכיח בעתיד בבית המשפט מה היה רצון ההורים.

כאשר הסכם הגירושין מהווה חוזה לטובת צד ג', דהיינו ילדי בני הזוג הינם המוטבים, על ההורים להודיע בפועל לילדים על ההסכם ולתת להם עותק ממנו. זוהי דרישה חוקית הנובעת מסעיף 36 לחוק החוזים, לצורך שכלולו של חוזה לטובת צד שלישי. אין די בכך שהילדים יודעים על ההסכם באקראי, או ממקור חיצוני, ושלא ביזמת ההורים.

בהנחה שהוכחה כוונה מצד ההורים להעניק לילדים זכות תביעה כנגדם, אזי לאחר שנמסרה לילדים הודעה מן ההורים אודות ההסכם, ההורים לא יוכלו לחזור בהם עוד מן ההסכם לטובת הילדים. לעולם אין די בהצהרת כוונות כללית, כגון אמירה בהסכם שדירת ההורים תהא מיועדת לילדים לאחר פטירת ההורים. לסעיף כזה אין תוקף, כאמור מעלה, כי הוא נוגד לסעיף 8 לחוק הירושה, המונע הענקת זכויות לאחר פטירה בכל דרך אחרת שאיננה צוואה. מאידך, תניה האוסרת על ההורים למכור את הבית או לבצע בו דיספוזיציה אחרת, או מחייבת אותם לרכוש בתמורת המכירה, אם יימכר הבית, נכס חלופי ע"ש הילדים, או לתת לילדים חלק מהתמורה – כל אלו הם סעיפים תקפים, ויגנו על עתידם של הילדים היטב.