האם ניתן לערער על פסק דין שמבוסס על בדיקת פוליגרף?

בדיקת הפוליגרף הינה בדיקה שנויה במחלוקת. מחד ישנן ביקורות רבות כנגדה לפיהן מדובר בבדיקה שאינה אמינה ואין להסתמך על תוצאותיה ומאידך ישנה דעה רווחת כי קשה מאוד להטות את תוצאות הבדיקה וניתן בהחלט להסתמך עליה. קולמוסים רבים נשברו בניסיון להגיע למסקנה חד משמעית, אך עד כה ישנן דעות לגיטימיות לכאן ולכאן ואין מסקנה גורפת.

במשפט האזרחי, להבדיל מהפלילי, ישנה הלכה שיצאה מפי ביהמ"ש העליון בשנת 84, עא 61/84 יוסף ביאזי, שלמה ביאזי נ' אברהם לוי פ"ד: מב 1 446 המכונה "הלכת ביאזי", הקובעת כי:

"בעוד שתוצאות הפוליגרף טרם הוכחו כאמינות די הצורך כדי לשמש כראיות במשפטים פליליים .... אין מניעה להתיר קבילותן של אותן תוצאות בהליכים אזרחיים. זאת בתנאי ששני הצדדים הביעו הסכמתם לעריכת הבדיקה ולהגשת תוצאותיה כראיה, וכן בכפוף לשיקול-דעתו של בית המשפט.

אשר לדרישת הסכמתם המפורשת של הצדדים ברצוני להוסיף את ההערה הבאה: ער אני לכלל, שבמשפטים אזרחיים עשויה גם אי-התנגדות לראיה מסוימת מצד היריב להביא לקבילותה. 

עם זאת, בהתחשב באופיה ובמהותה של הראיה המיוחדת שבה עסקינן ובצורך לוודא שהצדדים מודעים היטב להשלכות האפשריות של הגשת הראיה האמורה, לא הייתי מסתפק במקרה זה באי-השמעת התנגדות על-ידי הצד שכנגד, והייתי מציע להתנות את קבלת הראיה בהסכמתם הפוזיטיבית של הצדדים.

סוגיית הקונקלוסיביות של הראיות
 

עיקרון בסיסי של שיטת המשפט שלנו הוא, כי מהימנותם של עדים היא דבר המסור לקביעתם של שופטי בית המשפט, לאור התרשמות מהעדים ושקילת כל יתר הגורמים הרלוונטיים.

כלל זה מעוגן היום בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, אשר זו לשונו:

"ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על-פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".

לאור השיקולים שפורטו לעיל מוכן אני להסכים לכך, כי בין "אותות האמת" במובן הסעיף 53, תיכללנה, במשפטים אזרחיים, גם התוצאות של בדיקות הפוליגרף המוגשות בהסכמת הצדדים; משמע, כי רשאי בית המשפט להביא בחשבון במשפטים אלה גם את התוצאות של בדיקות כאלה ביחד עם יתר הגורמים המצוינים בסעיף האמור.

אולם לא נראה לי, כי קיימת הצדקה, מבחינת תקנת הציבור והמדיניות השיפוטית הראויה, לאפשר העברת ההכרעה בעניין מהימנות הגירסאות העובדתיות לחלוטין ובאופן בלעדי לידי מכשיר הפוליגרף והבודק המפעילו, אפילו נעשה הדבר בהסכמת הצדדים עצמם".

יחד עם זאת, באופן מעשי, מעניקים בתי המשפט מעמד מכריע לבדיקת הפוליגרף לאחר שנתקבלה הסכמת הצדדים לבדיקה שתהווה ראיה יחידה ומכרעת.

משרדנו הגיש לאחרונה ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה על פסק דין של בימ"ש השלום בעכו שהשתית את פסק דינו באופן מובהק רק על תוצאות בדיקת פוליגרף.

בין יתר הטענות שטענו בשם מרשנו (הנתבע בתיק) היו גם טענות לגבי כך שבדיקת הפוליגרף מסוגלת להכריע רק בשאלות הספציפיות שנשאלו בה ולא בכל המחלוקות העובדתיות שניטשו בתיק.

בעוד שבימ"ש שלום בעכו התעלם מכל ראיה אחרת שהוצגה בפניו לרבות תמלול שיחה מוקלטת ותצהירי עדים, והחליט לבסס פסק דינו רק על סמך ההסכם הדיוני בין הצדדים שכלל הסכמה לבדיקת הפוליגרף, הרי שבימ"ש מחוזי, קיבל את עמדתנו והפך את החלטת בימ"ש השלום בכך שתיקן את פס"ד דלמטה ע"י קבלת ראיות נוספות שהיה בהן כדי לתמוך בגרסת הנתבע, הגם שיצא דובר שקר בבדיקת הפוליגרף.

בכך למעשה הפחית ביהמ"ש המחוזי את התשלום שהיה צריך מרשנו לשלם לתובע ביותר ממחצית.

המסקנה היא אם כן, כי לעיתים ובנסיבות המתאימות, בהן ישנן ראיות נוספות, כבדות משקל, פרט לבדיקת פוליגרף, יש לעמוד על קיום הלכת ביאזי כלשונה. היינו אין ליתן לביהמ"ש להתעלם מהן מאחר ואף הן חלק רלוונטי מ"אותות האמת".

לסיום ראוי לציין כי, על אף האמור לעיל, קשה עד מאוד להפוך החלטות המושתתות על בדיקות פוליגרף ולכן ההמלצה הראשונית הינה להימנע מהן בכלל.

בשנים האחרונות ישנם שופטים המפעילים לחץ על בעלי הדין לעבור בדיקת פוליגרף במיוחד מקום שמדובר במחלוקת עובדתית פשוטה. לעיתים הצדדים, המעוניינים בכל מחיר להוכיח צדקתם, משמיעים בבית המשפט הערה בסגנון הבא: "אני מוכן ללכת לבדיקת פוליגרף" ומכאן מתחיל כדור השלג להתגלגל ואין לדעת מתי והיכן ייעצר.

לכן גם אם סבור אחד הצדדים כי הצד השני משקר בגסות, עדיף שלא להתפתות להשמיע הערות שכאלה המאפשרות לצד השני ואף לביהמ"ש להיאחז בהן ולשלוח את הצדדים לבדיקת פוליגרף.