מ', אישה בשנות השישים לחייה, לא אהבה את מראם הגדול והנפול של השדיים שלה. היא ניסתה להסתיר זאת ע"י ביגוד ואביזרים מתאימים, אך בכל אימת שהיתה מתבוננת במראה, לבדה, היתה חשה סלידה ממראם.
עד אשר אזרה אומץ וחרף גילה, גמלה בליבה החלטה להגשים את חלומה ולבצע ניתוח פלסטי להקטנת השדיים.
מ' פנתה למכון פרופורציה ונפגשה עם מנתח פלסטי, אשר שוחח איתה דקות ספורות בלבד ומיד קבע תור לניתוח. המומחה לא בירר לאשורן את דרישותיה, לא העמיד אותה על הסיכונים והסיבוכים הכרוכים בניתוח מסוג זה ולא סיפק ולו הסברים כלליים באשר להליך אותו עמד לבצע בגופה.
מ' ציפתה לגדולות ונצורות מן הניתוח וקיוותה בכל מאודה כי לאחריו תוכל לעמוד מול המראה מבלי להסיט את מבטה. היא האמינה בכל מאודה כי מראה החדש יצית את הניצוץ בחיי הנישואין שלה וכי אף בעלה יהיה מאושר מתוצאותיו.
מ' הגיעה ליום הגדול חדורת התרגשות. ביום זה בלבד החתימה אותה מזכירה על טופס הנקרא: "טופס הסכמה לניתוח". זהו טופס המפרט את הסיכונים הכרוכים בניתוח. ההחתמה בוצעה דקות ספורות לפני הניתוח כאשר המזכירה דורשת ממנה, ללא כל הסבר: "תחתמי כאן בבקשה".
למרבה הפתעתה של מ' המומחה לא ידע אפילו איזה סוג של ניתוח נקבע ושאל אותה, בהיסח הדעת, תוך שהוא מסמן בצבע על גבי גופה: "את רוצה חזה קטן או גדול?". מ' ההמומה שחשבה כי המומחה מתכונן מעט יותר מכך לפני ביצוע הניתוח החשוב בחייה, השיבה: "קטן..".
כאשר התעוררה מ' מהניתוח חשכו עיניה, היא שכבה במיטה ספוגת דם, נקזים הונחו בשדיה. שד אחד היה קטן והאחר היה גדול, נפוח וסגול. מ' אושפזה עד ליום המחרת, הגם שהובטח לה כי מדובר בפרוצדורה פשוטה שלאחריה תשוחרר לביתה.
לאחר מס' ימים הגיעה מ' לביקורת שבה המליץ המומחה על טיפול אנטיביוטי. הטיפול לא עזר והמומחה הוסיף משחה שגם היא לא עזרה. לבסוף הסכימה מ' להראות לבעלה, רופא פנימי, את שדיה. המראה זעזע אותו, הוא הבחין בנמק שהפתח בשד ופינה אותה מיד לבית החולים.
מ' אושפזה למשך כחודש ימים, כאשר בסופו של דבר ולאחר מס' ניתוחים, נאלצו רופאיה לכרות את השד לחלוטין. לאחר טיפול זה נותרה מ' עם שד אחד בלבד ורקמה צלקתית ומכערת במקום בו היה בעבר השד השני.
מובן כי גם מצבה הנפשי נפגע מן הרשלנות הרפואית של המנתח והתוצאות העגומות שלה.
משרד לביא- יטח קיבל על עצמו את ייצוגה של מ' וטען כי יש לפצותה בסכום ניכר מאחר שמדובר במקרה של רשלנות רפואית חמורה ובוטה. נטען כי הניתוח לא היה תקין וכי זכויותיה של מ' לפי חוק זכויות החולה תשנ"ו-1996, הופרו. במיוחד הושם דגש על הזכויות המנויות בסעיפים 13 ו 14 שבחוק, העוסקות בהסכמה מדעת של המטופל להליך הרפואי שאותו הוא עומד לעבור.
הפסיקה מכירה בחשיבותן של זכויות אלה שעוגנו בחוק, ובע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית חולים ביקור חולים, נקבע כי:
"הסכמה מדעת (informedconsent) משמעה "הסכמה חופשית ורצונית ככל האפשר, שניתנה על-יסוד כל המידע שהיה דרוש למטופל בסבירות כדי להחליט אם להסכים לטיפול המוצע" (עמוס שפירא "'הסכמה מדעת' לטיפול רפואי – הדין המצוי והרצוי", עיוני משפט יד(2) 225, 228 (1989). להלן: שפירא). דוקטרינת ההסכמה מדעת מחייבת את הרופא "לקבל את הסכמת המטופל לטיפול, תוך שהרופא נדרש למסור למטופל מידע רפואי בדבר הסיכונים והסיכויים של הטיפול. המטופל זכאי שלא יינתן לו טיפול רפואי ללא הסמכתו מדעת, כלומר לאחר קבלת המידע הרפואי הדרוש מן הרופא"
עוד טען משרדנו, כי רשלנות רפואית היא שגרמה לפגיעה באוטונומיה של מ', שכן בוצע בגופה הליך רפואי מבלי שהבינה את הסיכונים הכרוכים בו ובכך נגרמה פגיעה ברצונה החופשי להסכים לו.
עוד נטען כי הפרת חובת הגילוי ע"י הרופא גרמה לכך שככל שניתנה הסכמתה של מ' לניתוח הפלסטי הרי שהיא נתנה על בסיס מידע חלקי ביותר שלא אפשר לה להגיע להחלטה מושכלת ומבוססת ומשכך למעשה לא ניתנה הסכמתה כלל.
נטען כי ראש הנזק של כאב וסבל במצב שכזה הינו עצום שכן מדובר בהתפתחות כואבת של נמק ולאחריו כריתה של השד במספר ניתוחים שבוצעו בהרדמה כללית.
בסופו של יום ולאחר הגשת תחשיבי נזק והליך גישור, נקבע כי על המומחה לפצות את התובעת בסך של כרבע מיליון שקלים.
אולי יום אחד תמצא מ' בעצמה את האומץ לשוב אל שולחן המנתחים ולבצע ניתוח פלסטי נוסף בו ישוחזר השד שנכרת. סכום הפיצוי לא ישיב לה את ביטחונה, אך יוכל לסייע בידה לפנות לטובים ביותר, אם בכך תבחר.
.jpg)
.jpg)
