טענת פרעתי וסמכות רשם ההוצאה לפועל

טענת "פרעתי", הינה טענה הנטענת מצד החייב כי מילא אחר פסק-הדין או שאינו חייב עוד למלא אחרי פסק הדין, היינו,החייב ביצע את התחייבותו בהוצאה לפועל או שהזוכה ויתר על זכותו לפי פסק הדין .

לרשם ההוצאה לפועל יש סמכות , מינהלית מעין-שיפוטית כאשר הוא דן בטענת הפרעתי וכאשר הוא קובע האם אכן פרע החייב את חובו ואם לאו.

בערת אגב יוער כי לרשם יש הסמכות מעין שיפוטית לדון בארבעה עניינים שצויינו מפורשות בחוק ההוצאה לפועל וכמפורט כדלקמן:

• טענת "פרעתי" לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל;

• אחריות ושל נאמן לתשלום החוב לפי סעיף 25 לחוק ההוצאה לפועל;

• חיוב של צד שלישי בתשלום החוב הפסוק לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל;

• חיובו של כונס נכסים בפיצוי הנזקים שגרם לפי סעיף 58 לחוק ההוצאה לפועל.

במסגרת טענת הפרעתי על החייב להראות כי מילא אחר הוראות פסק-הדין או כי איננו חייב עוד למלא אחר הוראות של פסק הדין. חשוב להבין שטענת פרעתי אינה התנגדות לביצוע שטר ולפיכך טענות החייב במסגרת טענת "פרעתי", נוגעות לתשלומים או אירועים, ששולמו, או שהתרחשו לאחר מתן פסק-הדין.

בטענת "פרעתי", החייב אינו יכול ולעורר בשנית טענות עובדתיות ומשפטיות הקשורות למסגרת ההליך העיקרי שהתנהל בבית המשפט, לרשם ההוצאה לפועל יש חובה לאכוף את פסק-הדין שניתן ולא לתקן את פסק-הדין - גם אם רשם ההוצאה לפועל סבור כי יש בפסק הדין טעות.

נטל השכנוע בטענת "פרעתי" מוטל על החייב, אולם, במידה ומתקיים שיהוי רב בנקיטת הליכי הוצאה לפועל מצד הזוכה וכאשר אין הסבר המניח את הדעת מצד הזוכה לנקיטת ההליך בשיהוי, ייתכן כי נטל הבאת הראיות לסתור יועבר לזוכה.

לעיתים הסכם בין החייב ובין הזוכה לאחר שניתן פסק הדין מהווה טענת "פרעתי" ראויה אשר בגינה אין לבצע את פסק-הדין שכן לאחר מתן פסק הדין הגיעו הצדדים להסכם מחייב.