מה בין פרשת תולדות לכפיית גט על ידי בית דין רבני?

וְאֵ֛לֶּה תּוֹלְדֹ֥ת יִצְחָ֖ק בֶּן-אַבְרָהָ֑ם אַבְרָהָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת-יִצְחָֽק: (בראשית כ"ה) הצורך להזכיר את העובדה כי יצחק הינו בנו של אברהם נובעת, לדברי רשי, מקביעת אמת המבטלת את ספקנותן של הבריות בדבר אביו של יצחק, וזאת עקב המאורע שמתרחש לאברהם ושרה את ירידתם מצריימה. הכתוב מעיד על כשרותם של אברהם ושרה.

במישור המקביל אברהם מסמל בתורה את מידת החסד, מידת הנתינה הלא מוגבלת ויצחק מסמל את מידת הדין. האמירה כי אברהם הוליד את יצחק יוצרת קשר בין חסד לדין. דין שמקורו בחסד הינו דין צודק. המשבר, המשפט וקביעת הענישה צריכים לנבוע מאהבת חינם ומרצון להיטיב ולא מתוך מקום של שנאה. בבואנו לקבוע חוקים, סנקציות ועשיה מתקנת, עלינו לוודא כי הכוח המניע אותנו הוא הרצון להיטיב ולהשפיע חסד.

גם במשבר בין בני זוג, בין עמים ובכל מאורע אחר יש ליתן לחשיבה המושתתת על חסד וטוב לקבוע את האמצעים. כשרותם או פסלותם של האמצעים נובעת מהרוח המניעה את המשתמש בהם.

כפיית גט על אדם המסרב לתת גט הינה תהליך של גילוי רצון בריא בצד המסרב, היכולת להפעיל לחצים על הסרבן עד שיגיע להכרה רצונית כי עליו לתת גט, ובכך גם מקום לצד השני, אינה משימה פשוטה אך עם זאת הינה מטלה בה מנסה בית הדין לעורר בסרבן רצון טוב המסתתר תחת מעטה של בורות.

כפיית גט בשני מישורים: מאסר וסנקציות שונות

סוגיית חוק הקיום חולל שינוי משמעותי ביחס לאמצעים הנתונים בידי בתי הדין הרבניים לכוף אדם ליתן גט, בשני מישורים: ראשית, החוק נתן בידי בית הדין מגוון חדש ורחב של אמצעי אכיפה. לא עוד שתי ברירות בדמות מאסר או קנס, אלא קשת רחבה של סנקציות שונות שבכוחן לכוף סרבן ליתן גט. שנית, לראשונה ניתנה לבית הדין הסמכות לאסור סרבן גט מבלי להיזקק לבית משפט מחוזי ומבלי להיות נתון לביקורת שיפוטית של נשיא בית המשפט העליון.

סמכות מאסר זו מצויה בסעיף 1(א) לחוק הקיום, אשר משמעו כדלקמן: קבע בית דין רבני, בפסק דין או בהחלטה (בחוק זה – פסק דין), שאיש ייתן גט לאשתו, והאיש לא קיים את פסק הדין, רשאי בית הדין, במטרה להביא לקיום פסק הדין, ליתן נגדו צו הגבלה בדרך של מאסר כפיה, כמשמעותו בסעיף 3 או צו הגבלה בדרך של בידוד בהתאם להוראות סעיף 3א.

יוער, כי שוני נוסף בין חוק הקיום לבין חוק כפיית ציות, הוא כי חוק כפיית ציות עוסק במצב בו בית הדין הורה על כפיית גט (שהיא דרגת החיוב בגט ה"חמורה" ביותר), ואילו חוק הקיום מאפשר הטלת סנקציות גם במקרים פחותים, בהם בית הדין הורה כי חובה על אדם ליתן גט, או כי מִצווה עליו לעשות כן. עוד יצוין, כי תחילה היה החוק הוראת שעה, ואילו במועד מאוחר יותר הפך לדבר חקיקה של קבע.

כאמור, רצונו של מי מבני הזוג לסיים את מערכת היחסים הינה זכות אנושית בסיסית, וככזו יש להשתמש בכלל האמצעים הקיימים בכדי להגן עליה. מניעת גירושין באמצעות גישור או ייעוץ זוגי הינה צעד מבורך, אך אם זאת, עת מוצו הכלים וגמר אחד מהצדדים בדעתו לסיים את הזוגיות הרי שאין לצד השני זכות למנוע זאת.