בני זוג, אשר לא נישאו מעולם, מתוך כוונה והחלטה מודעת, שלא להדרש לכבלי הדת, עלולים למצוא עצמם, בסיום פרק החיים המשותפים, נדרשים בכל זאת למתן/קבלת גט בבית הדין הרבני , האומנם?
הצדדים – יהודים אזרחי המדינה, שעבורם היה זה פרק ב' בחיים, באמתחתם ניסיון כושל אחד של נישואין כדת משה וישראל והליך גירושין אחד ארוך וכואב, בקשו לקשור חייהם יחד – הפעם ללא נישואים, דתיים, או אזרחיים, מתוך כוונה ברורה, שלא להדרש למסוכת בית הדין הרבני, במקרה של סיום הקשר.
בני הזוג חיו יחדיו משך 10 שנים, בבית משותף, הביאו שני ילדים לעולם וניהלו חיי משפחה תקינים, כל זאת עד לאותו היום בו הודיעה האישה לאיש : "אינני אוהבת אותך יותר, גיליתי את אהבתי לנשים, אני עוברת להתגורר עם בת זוגי".
האיש, שחש מושפל ופגוע, החליט לנקום באמצעות עתירה לבית הדין הרבני בתביעת גירושין, אליה כרך את ענייני הרכוש. האיש סבר ,כי התדיינות בבית הדין הרבני, תקנה לו יתרון כלכלי. זאת בעיקר, נוכח הנטיות המיניות החדשות של האישה. יתרון שיאפשר לו להשיב ,לפחות חלק, מכבודו האבוד. כיצד פסק בית הדין הרבני בתביעה?
בחינת שאלת קיומם של נישואין וקידושין אצל בני זוג שלא נישאו כדת משה וישראל
כאשר בני זוג נישאו בנישואין יהודיים (על פי ההלכה), לא קיימת כלל שאלה בדבר הצורך בגט יהודי ,עפ"י ההלכה.
כאשר מדובר בבני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים, או במקרה שלנו, בבני זוג שלא נישאו כלל וחיו כידועים בציבור, מתעוררת השאלה, האם נדרש כלל גט?
מחד - לא התקיים כל טקס (אצל ידועים בציבור) או לחילופין, התקיים טקס שאינו עומד בדרישות ההלכה היהודית. על כן ,לכאורה, לא מתקיימת החובה למתן גט.
מאידך – יתכן ומערכת היחסים בין בני הזוג הכילה רכיבים / סממנים העשויים להעמידה בדרישת המינימום ההלכתית ,לצורך ההכרה בה כנישואין המחייבים גט.
על מנת להכריע בסוגייה זו, נדרש בית הדין לבחון, האם מערכת היחסים הכילה הרכיבים/הסממנים הנדרשים: הכרזה על כוונת בני הזוג להנשא, העברת טבעת בין בני הזוג, חתימה על הצהרת הסכמה להנשא והכרת הסביבה את בני הזוג כבני זוג נשואים.
ככל שמערכת היחסים בין בני הזוג, הכילה רכיבים אלו,כולם או חלקם, ועל מנת לצאת ידי חובת כל ספק, שמא מדובר, על אף הכל, בנישואין יהודיים תקפים, הקושרים ומחייבים את בני הזוג עד למתן גט פיטורין - יידרשו בני הזוג ל'גט לחומרא' (גט שניתן על דרך ההחמרה) או ל'גט מספק' (גט שנדרש מחמת הספק).
במקרה הנדון, טען האיש, כי מסר טבעת לאישה ,כי היתה תכתובת בין הצדדים באשר לכוונתם להנשא וכי הסביבה הקרובה ראתה בהם כבני זוג נשואים לכל דבר ועניין – ומשכך התקיימו, לטענתו, נישואין ולביה"ד סמכות לדון בתביעה ובנושא הרכוש הכרוך לה.
לאחר דיון בבית הדין ומשהוכח, כי בני הזוג לא נרשמו לנישואין ,וכי לא התחייבו להנשא והטבעת היתה מתנה שניתנה, כאות להכרזת האהבה בין בני הזוג בלבד - פסק בית הדין האזורי בחיפה, כי בפועל לא היו נישואין, או קידושין ומשום כך, לא ניתן להחיל על מערכת יחסים זו את "הפן הפנימי" של הנישואין, שעניינו החיובים ההדדיים שבין בני הזוג.
לכל היותר, קבע בית הדין, יש להתייחס אל "הפן החיצוני" של הנישואין, שעניינו השלכות הנישואין על הצד השלישי.
בפסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה, מיום 24.12.2009 נקבע עוד, כי לא ניתן לכרוך את ענייני הרכוש לתביעת הגירושין וכן, כי הצדדים נדרשים לגט מצד עיקר הדין ולחומרא בלבד ועל האיש ליתן גט פיטורין לאשה.
האיש ערער על פס"ד לבית הדין הרבני הגדול, אולם ערעורו נדחה, וביום 24/2/10 קבע בית הדין הגדול, כי לא היו נישואין וקידושין וכי נדרש הבעל ליתן גט לחומרא בלבד.
עולה איפוא - גם בני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים, או חיו כידועים בציבור, ללא נישואין, עשויים למצוא עצמם באים בין כתלי בית הדין הרבני, לצורך סיום מערכת היחסים.
המאמר אינו יכול להוות תחליף לייעוץ משפטי מקיף ויש להתאים כל מקרה לנסיבותיו.
.jpg)
.jpg)
