מאת: עו"ד אבי לוטן
בת"א (ירושלים) 4059/02 ש.ט ואח' נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית ואח', הוגשה תביעה נגד הרופאים האורטופדים אשר טיפלו בתובע בשנת 1994 (הנתבעים 1 ו-2) ומעסיקתם (הנתבעת 3), בעילה של רשלנות רפואית, שעניינה אבחון מאוחר של הגידול, ממנו סובל התובע.
התובע אובחן כסובל מגידול סרטני מסוג Giant Cell Tumor. בשל המחלה, סובל התובע מגידולים חוזרים בחלקי גופו השונים, הגורמים לתובע סבל רב, אשר נמשך עד היום.
התובע, התחיל, כהכנה לשירותו הצבאי, לעסוק בפעילות גופנית מוגברת. באותה התקופה, החל התובע לחוש כאבים בברכו הימנית, אשר הופיעו לאחר המאמץ הגופני. בינואר 1994, צולמה רגלו הימנית של התובע. אליבא דכל המומחים אשר העידו בתיק זה, הצילום אינו מראה סימנים פתולוגיים כלשהם.
משהמשיכו הכאבים ברגלו, התובע פנה לרופא המשפחה, אשר שלח את התובע לבדיקה אצל מומחה לאורטופדיה. ביום 28.4.94, נבדק התובע על ידי סגן מנהל המחלקה האורטופדית בבית החולים קפלן, ד"ר אייכנבלט. נמצא כי לתובע רגישות בברך עם חריקות מקומיות, והתובע הופנה למיפוי עצמות. כמו כן, ביקש המומחה כי התובע ישוב אליו עם תצלומי הרנטגן, אשר צולמו בעבר.
בבדיקת מיפוי העצמות, הודגמה קליטה מוגברת נקודתית, מתחת לקונדיל המדיאלי של עצם הטיביה הימנית. בתשובה למיפוי, אשר הופנתה לרופא המטפל, נכתב כי להערכת מפענחת הבדיקה מטעם המכון, הממצא יכול להתאים להליך תופס מקום שפיר או לתהליך טראומתי. על כן, הומלץ לבצע צילום מכוון לאזור.
ביום 26.5.94, פנה התובע לד"ר טיין, אורטופד מנתח, מומחה לברכיים ופגיעות ספורט. האורטופד מצא רגישות בפיקת הברך של התובע, והמליץ על טיפול במדרסים ופיזיוטרפיה. מן הרישום הרפואי עולה בבירור, כי מיפוי העצמות היה בעת הבדיקה בפני האורטופד.
התובע שב לד"ר אייכנבלט, עם תוצאות מיפוי העצמות וצילומי רנטגן קודמים, מתאריכים לא ידועים. ד"ר אייכנבלט מצא כי במיפוי העצמות לא נמצאה קליטה מוגברת בעצמות הפיקה, וכי צילומי הרנטגן לא גילו כל ממצאים פתולוגיים. ד"ר אייכנבלט המליץ לתובע על שימוש במגן ברך, ועל הימנעות מעומס יתר על הברכיים.
חמישה ימים לפני גיוסו של התובע, שב ופנה לד"ר טיין. ברישום הביקור ציין ד"ר טיין, כי קיימת רגישות באזור חיבור גידי הירך לצידה הפנימי של הברך, וכאב בינוני בפיקת הברך. ככל הנראה, לשם טיפול בכאבים אלה, רשם ד"ר טיין לתובע טיפול תרופתי אנטי דלקתי.
מן הרישום הרפואי עולה, כי כשבועיים לאחר גיוסו, הופנה התובע על ידי רופאי היחידה למרפאה אורטופדית, בשל תלונה על כאבים עזים בברך ימין. התובע יידע את האורטופד הצבאי, על המעקב האורטופדי בעבר. בבדיקה, נמצאה רגישות במישוש, וכאב בתנועה. האורטופד אבחן שברי מאמץ, והמליץ על מגן ברך.
התובע שב והתלונן על כאבי ברכיים, גם בשבועות ובחודשים הבאים. התובע אובחן כסובל מחשד לשברי מאמץ.
בבדיקות נוספות שערך הצבא, עקב הישנות הכאבים, נתגלה גידול מסוג Gaint Cell Tumor.
גידולים נוספים מסוג GCT, התגלו במהלך השנים. והתובע עבר ניתוחים חוזרים להסרת גידולים באגן; בצלעות; בריאות; ובראש, כולל כריתה של חלקי שריר, העצם וקליפת המוח. גילויים של גידולים גרורתיים נוספים, נמשך עוד במהלך הדיון בתיק, ואף ככל הנראה יאלץ התובע לעבור כריתה של רגלו בשל גילויו של גידול נוסף באגן.
בעקבות הניתוחים הרבים, סובל התובע מזיהומים חוזרים ונשנים אשר מצריכים אשפוזים חוזרים וממושכים. כמו כן, נאלץ התובע לעבור טיפולים שיקומיים שונים ובדיקות תקופתיות תכופות, לשם שלילת אתרי גידול נוספים.
ביהמ"ש קבע שהנתבעים 1 ו-2 הינם רופאים אורטופדיים מומחים, אשר אין חולק כי אבחון הגידול האמור הינו בתחום מומחיותם. על כן, אין למעשה מחלוקת, כי מרגע שהחלו במתן טיפול רפואי, קמה מצידם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע.
קיימת הסכמה עקרונית בקרב מומחי הצדדים, כי לאור תוצאות מיפוי העצמות היה על האורטופדים לשלוח את התובע לצילום מכוון. ביהמ"ש קבע שצילום רנטגן הינו בדיקה רגילה וזולה, אשר הסיכונים העלולים להיגרם לנבדק בעטיה, הם נמוכים. מנגד, מסכימים המומחים, בדיקת הרנטגן עשויה הייתה לגלות גידול, גידול שפיר כזה ממנו סובל התובע ואף גידול ממאיר שסכנתו גדולה אף יותר.
ראשית, ובניגוד לרישומיו של ד"ר אייכנבלט, ברשומות הרפואיות אותן כתב ד"ר טיין במועד הביקור מיום 26.5.94, אין כל עדות לכך שד"ר טיין אכן חזה בצילום מחודש ינואר 94'. ממילא, אין התייחסות ברישום להשפעה שהייתה לצילום זה, על התמודדותו של ד"ר טיין עם ממצאי מיפוי העצמות. בהיעדר רישום מתאים, ביהמ"ש הניח כי הצילום מחודש ינואר 94' לא היה בפני ד"ר טיין במועד הבדיקה, בחודש מאי 94'.
כיוון שד"ר טיין וד"ר אייכנבלט הינם מומחים לאורטופדיה, היה עליהם להיות מודעים לאפשרות, כי יתכן שהתובע סובל מGCT, שצמיחתו מהירה, ולשולחו לצילום, אשר היה מגלה גידול זה. מחדלם של האורטופדים מהווה, אם כן, התרשלות.
ביהמ"ש קבע שחובתם של ד"ר אייכנבלט וד"ר טיין, לא הסתיימה עם יציאתו של התובע מהחדר. כיוון שהתובע, כרוב המטופלים, אינו מחזיק בידע הרפואי, המאפשר לו להעריך נכונה את הנסיבות, שגו האורטופדים כאשר הטילו את האחריות למעקב הרפואי לפתחו של התובע בלבד. זאת במיוחד, כאשר אין מחלוקת כי האורטופדים לא טרחו להסביר לתובע את המשמעות החמורה אשר עשוי להיות להמשך הכאבים, גם בזמן מנוחה. לפנינו, איפוא, התרשלות נוספת של הרופאים האורטופדים.
הן בהתחשב בצילום מינואר 1994, והן בהתחשב בדיקות הקליניות, היה על האורטופדים לשלוח את התובע לצילום נוסף, לאור תוצאות מיפוי העצמות. ברם, לדברי האורטופדים בעדותם, הסיבה המרכזית בגינה סברו כי אין מקום לשלוח את התובע לבירור נוסף, הייתה האנמנזה אותה לקחו מהתובע, במועד הביקור.
האנמנזה, היא חלק בלתי נפרד מן הטיפול הרפואי, אותו עורך המטפל למטופל, אשר פונה לעזרתו. אנמנזה היא אותם פרטים שמוסר המטופל למטפל, על מחלתו או על מצבו הרפואי. ביהמ"ש הדגיש כי האחריות על הליך התשאול, שהוא לב ליבה של לקיחת האנמנזה, מוטלת כל כולה על הרופא המטפל. רופא המסתפק אך ורק במידע אותו מנדב המטופל, מבלי שחקר ודרש, במטרה לקבל מידע נוסף, אשר – מבחינה רפואית – הוא רלוונטי לצרכי אבחון, הינו רופא המפר את חובתו כלפי מטופליו.
מעדותו של ד"ר טיין עולה, כי סימפטום מהותי לאבחון נכון, בנסיבותיו של התובע ביום הביקור, הינו תלונות המטופל על כאבים בזמן מנוחה. לדברי ד"ר טיין בעדותו, הסיבה המרכזית בשלה לא נשלח התובע לבדיקות נוספות, על אף תוצאות מיפוי העצמות, היא העדר תלונות על כאבים בזמן מנוחה. אף שנרשם כי הכאבים של התובע החלו בעקבות ריצה, אין התייחסות ברורה ברישום, לכאבים בזמן מנוחה.
במקרה זה, בו אף לדבריו של ד"ר טיין עצמו קיים חוסר ברישום הרפואי שנכתב על ידו, ועל אחת כמה וכמה קיים חסר ברישומיו של ד"ר אייכנבלט, על האורטופדים הנטל להוכיח, כי לשאלתם, ענה התובע כי אינו סובל מכאבים במנוחה.
אם כן, לאור האמור לעיל, קבע ביהמ"ש כי יש לדחות את טענותיהם של האורטופדים, ולקבוע, לאור דברי המומחים, כי ד"ר טיין וד"ר אייכנבלט התרשלו, במחדלם לשלוח את התובע לצילום רנטגן מכון, ולהמשיך את בירור תלונותיו של התובע, בביקורים של התובע אצלם בחודשים מאי-יוני 1994.
ביהמ"ש קבע שהדברים אשר נאמרו לעיל לגבי ביקורו של התובע במרפאתו של ד"ר טיין בחודש מאי 1994, יפים – שבעתיים – ביחס לביקור השני לפני הגיוס. שכן בביקור השני, כבר היה ד"ר טיין מודע להמשך הכאבים בפיקת הברך, לנדידתם לאזור נוסף, ולכישלון הטיפול המסורתי בפיזיוטרפיה. כמו כן, משך הזמן שחלף ממועד הצילום מינואר 1994, צריך היה אף הוא לאותת לד"ר טיין כי לאור משך הכאבים, יש צורך בצילום עדכני.
אם כן, ביהמ"ש קבע כי ד"ר טיין הפר את חובתו כלפי התובע בביקור בחודש נובמבר 1994, בכך שלא ביצע בירור מעמיק, בדרך של תשאול מתאים, ושליחתו של התובע לצילום.
ברם, לא בכך תמה התרשלותו של ד"ר טיין באותו הביקור. שכן, בהימנעותו מליתן בידי התובע מכתב הפניה לרופאי הצבא, המפרט את מצבו הרפואי של התובע לאשורו, הפר ד"ר טיין את חובתו כלפי התובע, באופן חמור אף יותר.
בטרם פנה להגשת תביעה זו, ביקש התובע לקבל פיצוי על נזקיו, בדרך של הגשת תביעה למשרד הביטחון. במסגרת תביעה זו, מסתבר כי נטען, כי האיחור באבחון מצבו של התובע הביא לדרישה כי יבצע מאמצים הגופניים, אשר הובילו להחמרת מצבו. תביעתו של התובע התקבלה, ומשרד הביטחון הכיר באחריות על מחצית מכלל נכותו של התובע.
ביהמ"ש קבע שאמנם אין לפטור אדם בן 18 שנים מאחריות לבריאותו, אולם, האורטופדים הניחו, במהלך כל הטיפול בתובע, כי הוא סובל משברי מאמץ , וזה הרושם אותו העבירו האורטופדים לתובע. אין לצפות ממטופל, ובמיוחד מטופל צעיר ולא מנוסה (שעיקר מעייניו הוא לשפר את כושרו הגופני, כדי שיוכל להתקבל, עם התגייסותו לצה"ל, ליחידת עילית – מניעים חיוביים ביותר, לכל הדעות), להשיג על מסקנותיהם המקצועיות של רופאיו המומחים. כמו כן, אין לצפות ממטופל, ובוודאי ממטופל צעיר, להגיע מיוזמתו למעקבים, אליהם לא זומן, או להסיק מסקנות מקצועיות בנוגע לחומר, אשר אותו עליו להציג בפני רופאים אחרים.
ביהמ"ש קבע שיש להניח כי לו היה התובע נשלח לצילום רנטגן מכוון, ניתן היה לגלות את הGCT, עוד בחודש מאי-יוני 1994.
כיוון שבמחדלם לשלוח את התובע לבדיקת הרנטגן, גרמו הנתבעים לתובע נזק ראייתי, על התובעים מוטל הנטל להוכיח, כי אילו היה מצולם התובע באמצע שנת 1994, לא ניתן היה לחזות בGCT. לאור עדויות המומחים במשפט, ברי כי הנתבעים לא הרימו את הנטל האמור, ויש להניח כי ניתן היה לחזות בGCT בתצלום הרנטגן, לו צולם התובע באותו המועד, ולכן קבע ביהמ"ש כי קיים קשר סיבתי בין אי ביצוע צילום הרנטגן לאיחור באבחון.
התובע סובל מנזקים, אשר בעיקרם, נגרמו כתוצאה מהגרורות אשר פשטו בגופו. המחלה ממנה סובל התובע יכולה הייתה להיות מאובחנת במועד מוקדם יותר, אילו לא התרשלו הנתבעים. בשל עמימות המאפיינת את מהלך התפתחותה של המחלה, כמו גם לאור ריבוי הגורמים, העשויים להיות אחראים לנזקיו של התובע, אין אפשרות לקבוע, בדרך הרגילה של מאזן ההסתברויות, האם האיחור באבחון הוא הגורם בלעדיו אין לנזקיו של התובע.
על כן, קבע ביהמ"ש שיש לקבוע את שיעור התרומה של הרשלנות הרפואית לגובה הנזק, על דרך האומדנה.
לפיכך, הפיצוי שישולם לתובע, אשר נבע מרשלנות הנתבעים בפניי, יהיה 40% מנזקיו.
הצדדים מסכימים כי לתובע 100% נכות, הן רפואית והן תפקודית.
ביהמ"ש קבע, כי בשל "הסיבתיות העמומה", הפיצויים המגיעים לתובע הם 40% מן הנזקים, והסכום המגיע לתובע הוא סך של כ – 3,000,000 ₪.
.jpg)
