תאונת דרכים ללא ביטוח, מה עושים?

חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נועד להקל באופן משמעותי על אפשרות לקבלת פיצוי עבור מי שנפגע בתאונה. בהתאם לחוק, כאשר נפגע אדם בגופו עולות לדיון שתי שאלות: האם מדובר בתאונת דרכים, ואם כן – מה גובה הנזק. למעשה, כלל לא בודקים מי אשם בתאונה ומדוע התרחשה.

לחוק מטרה סוציאלית חשובה ביותר – הענקת פיצוי מהיר לנפגעים, ולאורך שנים בתי המשפט גם מפרשים אותו באופן מובהק לטובת הנפגעים. כך, לא כל אירוע שבו נפגע אדם על ידי רכב עונה על ההגדרה החוקית של "תאונת דרכים".

בתי המשפט לא נרתעים מאקרובטיקה פרשנית כדי להכניס נפגעים לגדרי החוק ולזכותם בפיצוי. במקרים קשים השופטים עושים זאת בדרך לא דרך, גם כאשר ניכר שהאירועים הנדונים בהליכים אינם תאונות דרכים, ולו בקירוב. לעתים המטרה, שהיא כאמור תשלום מהיר של פיצויים לנפגע, מקדשת אמצעים רבים. בצד מגמה ברורה זו של הדין מתן פיצויים לנפגעים אינו אוטומטי וישנן נסיבות שבהן חברות הביטוח פטורות מחובת התשלום.

תביעת פיצויים מהקרן הממשלתית "קרנית"

דוגמה לחריג כזה היא סיטואציה שבה נפגע נהג כאשר בעת התאונה לרכב לא היה ביטוח או שלא היה ביטוח שכיסה את השימוש ברכב. במקרה כזה יישלל ממנו הפיצוי. אך הסייג אינו מוחלט: אם הנפגע נהג ברכב בלי ביטוח, בהיתר מבעליו או מהמחזיק בו בלי שידע על היעדר ביטוח, וכאשר בנסיבות העניין לא היה סביר שיידע על כך, עומדת לו זכות לתבוע פיצויים מקרן ממשלתית מיוחדת, "קרנית", שהוקמה למקרים מסוג זה.

בתי המשפט פירשו את החריג באופן מרחיב. לא אחת נקבע שביחסים מיוחדים, דוגמת יחסי עובד-מעביד, כאשר מעביד מוסר לעובדו רכב לצרכי עבודה, לא מצופה מהעובד, בהתחשב בפערי הכוחות ביניהם, שיחקור את מעבידו אם הרכב מבוטח. גם ביחסים בין חברים קרובים – לעתים מקובלת על בית המשפט ההנחה שלאדם שלוקח רכב מחברו הקרוב אין סיבה מוצדקת לתשאל אותו לגבי מידת הכיסוי הביטוחי.

מה קורה כאשר נהג אינו יודע על היעדר כיסוי ביטוחי?

סוגיה דומה נדונה באחרונה בבית משפט השלום בכפר סבא. שם דובר על נער כבן 16 שלקח קטנוע מחבריו, ונפצע בתאונת דרכים. הסתבר שלקטנוע לא היה ביטוח, והתעוררה השאלה אם הנער צריך ליהנות מהחריג של נסיעה ללא ביטוח, בהיתר, כאשר הנהג אינו יודע על היעדר כיסוי ביטוחי.

השופטת לא קיבלה את גרסת התובע (הנער) ודחתה את תביעתו ברכיב זה. בית המשפט קבע שדווקא היכרות התובע עם בעל הקטנוע, ידיעתו על האופן שבו עשה בו שימוש בסמוך לפני התאונה ובייחוד מצבו של הקטנוע בעת התאונה מובילים למסקנה אחת: התובע ידע או מכל מקום צריך היה להבין שהאופנוע לא מבוטח.

כעולה מפסק הדין, במועד התאונה התובע נהג ללא קסדה, בלי לוחית זיהוי, בלא בלמים, ובנוסף היה כפי הנראה בגילופין. בהתחשב בנסיבות הפרשה השופטת גם לא עשתה "הנחה" לתובע מחמת גילו. "לא ניתן לומר על התובע כי הוא בבחינת נהג תמים. למרות קטינותו נהג על אופנועים, הכיר מקרוב נהגי אופנוע אחרים, וגם כאלה שנהגו בשטח מבלי שיש בידם רישיון נהיגה או רישוי לרכב. אווירה זו לא יכולה הייתה ליצור אצל התובע הסתמכות כי האופנוע של אושרי, הלוקה במכלול רכיביו היה בר כיסוי ביטוחי", קבעה.

החריג שבחוק נועד לצמצם את התופעה הפסולה של נהיגה ללא ביטוח, ולמרות הפלפול המשפטי וניסיון באי כוחו של הקטין להצדיק את מעשהו, בית המשפט נאלץ לשלול ממנו את הפיצוי.