על פי הדין ונהלי משרד הפנים בנסיבות מסוימות יכול זר הנמצא בישראל לקבל מעמד בארץ מטעמים הומניטריים. מדובר במסלול שיורי, קרי כזה המתאים למצבים שבהם לא קיימת לאותו אדם כל עילה אחרת לקבלת מעמד (למשל, מכוח קשר זוגי, חוק השבות, נוהל הורה חייל, נוהל הורה קשיש ועוד).
עוד חשוב לציין שלא בנקל ניתן לזר מעמד בישראל מטעמים הומניטריים, ולעתים מבקשי מעמד מנהלים מערכה שלמה על עצם האפשרות שבקשתם תידון על-ידי הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים. אך גם כאשר בסופו של דבר מצליח הזר להשיג אשרת שהייה מטעמים הומניטריים, מתעוררות בעיות חדשות.
מקרה שנדון באחרונה בבית הדין לעררים ממחיש זאת. באותו עניין דובר על אישה אזרחית קולומביה שנמצאת בישראל משנת 1995. במשך כעשר שנים היא שהתה בארץ בלי אשרת שהייה בתוקף, כאשר במהלך פרק זמן זה נולדו לה שני ילדים מאזרח ישראלי.
קשר הזוגיות של האישה עם אבי הילדים נפסק, והיא ביקשה מעמד בארץ לא במסגרת פרוצדורה של איחוד משפחות המכונה גם "ההליך המדורג", אלא מכוח העובדה שהיא אמם של שני קטינים אזרחי ישראל.
לאחר מערכה לא פשוטה בערכאות משפטיות שונות, בסופו של דבר נאלץ משרד הפנים להעניק לאישה מעמד ארעי מסוג א/5 מטעמים הומניטריים, שהוארך מעת לעת. אך בצד זאת המדינה סירבה לשדרג את האשרה לרישיון לישיבת קבע, וזאת למרות העובדה שמרכז החיים של האישה נמצא בישראל.
נכון להיום, יושבת האישה בישראל כבר 7 שנים כשבידה רישיון לישיבה ארעית שמוארך מעת לעת. בתוך כך היא נאלצת לפנות פעם בשנה או בשנתיים למשרד הפנים בבקשה למעמד, בקשתה נדונה בוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים, וכל פעם היא חרדה שמה אשרתה תאושר או תסורב.
האישה לא הסכימה עם עמדת המדינה שלפיה מה שהיה הוא שיהיה, ואין זכאות למעמד של קבע, ופנתה לבית הדין לעררים. וטוב עשתה. בית הדין פסק כי עם כל ההבנה לסמכות הרחבה ביותר של המדינה ולשיקול הדעת המסור לה, בוודאי בהקשרים של הענקת אשרות ורישיונות מטעמים הומניטריים, בנסיבות שבהן ברור מהראיות כי מרכז החיים של הזר האוחז במעמד ארעי שנים נמצא בישראל, אין הצדקה להמשיך להטרידו ולפגוע בו בלי סוף, וחובה על המדינה לשדרג את מעמדו למעמד של תושב קבע.
פסק הדין כמובן מסויג לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ושם, כאמור, מדובר באישה שיושבת בארץ עם רישיון לישיבה ארעית כבר 7 שנים. הדיין ציין כי לשיטתו בנסיבות כאלה מספיקה תקופה של 6 שנים. מה שמפתיע במידת מה בפסק הדין היא העובדה שהוא ניתן על-ידי בית הדין לעררים – ערכאה שיפוטית שעל פי רוב אינה ממהרת להתערב בהחלטות משרד הפנים ומשאירה החלטות אמיצות שכאלה לערכאת הערעור – בית המשפט לעניינים מנהליים.
[ערר 1172-17 מארי-לוז רומרו-מוסקרה ואח' נ' משרד הפנים (6.11.17)]
מאת עו"ד ארתור בלאייר שעוסק בדיני הגירה והסדרת מעמד בישראל
.jpg)
(1).png)
