מימוש הזכות על-ידי יהודים לעלות לישראל יכול להיעשות בשתי דרכים. אחת, פנייה לנציגות ישראל במדינת המוצא, ושנייה, הגעה לישראל באשרת תייר ולאחר מכן פנייה למשרד הפנים בבקשה לקבלת אשרת עולה מכוח חוק השבות.


במהלך הגשת בקשה לאשרת עולה נדרשים המבקשים למלא שאלון ובין השאר לציין בטופס את דתם. דרישה זו של המדינה מתכתבת עם ההוראה בחוק השבות שכאמור שוללת את הזכות לעלות לישראל מאותם יהודים שהמירו את דתם מרצון.


כמה בקשות עלייה לארץ מכוח חוק השבות נדחות?


אין לנו סטטיסטיקה לגבי שיעור סירובים שמדי שנה נמסרים למבקשי שבות בכל העולם, אך מניסיוננו מדובר במספרים לא זניחים. המציאות מלמדת שרבים ממבקשי שבות, בראש ובראשונה מהמדינות שהרכיבו את ברית המועצות לשעבר, נדחים כיוון שהם מציינים בטופסי הבקשה לעלייה כי הם נוצרים או מוסלמים.


בנסיבות שכאלה שבהן יהודים הטוענים לשבות מגלים למעשה כי המירו את דתם, לכאורה בדין מסרבת המדינה לאפשר להם לעלות. אלא שהדברים אינם תמיד פשוטים וחד-משמעיים. במקרים רבים, למשל, מדובר ביהודים שעברו טבילה נוצרית בעודם תינוקות כאשר זיקתם לנצרות מתמצית באקט זה בלבד. בתרבות הרוסית, לדוגמה, מקובל להגדיר אדם כנוצרי אם עבר טבילה נוצרית, וזאת אפילו אם אינו מקיים איזה ממבחני הדת המקובלים.


על כן במקרים לא מעטים עצם ה"הודאה" בנצרות בטופס הבקשה לעלייה אינה בהכרח מעידה על המרת דת מצד אותו יהודי, ודאי לא המרת דת מרצון כמצוות החוק. אלא שמדינת ישראל נוקטת גישה מחמירה במיוחד במקרים מהסוג הזה, וכל מבקש שמוצאו יהודי המציין בטופס כי הוא נוצרי נפסל באחת.


חשוב להבין שמדיניות זו מנוגדת לדין, ולא אחת בנסיבות שכאלה קמה למסורב עילה טובה לתקוף את החלטת הרשות על-ידי הגשת עתירה לבג"ץ. בהתאם לפסיקה הנוהגת, ובפרט פסקי הדין בפרשות ברספורד וזבידובסקי, החוק רואה באפשרות של שלילת זכות שבות שמסורה לכל יהודי באשר הוא חריג שבחריג. לכן בית המשפט העליון מורה למדינה לנקוט אמצעי חמור זה של שלילת הזכות במשורה ובזהירות רבה.


בהתאם לפסיקה, יש לפרש את המונח "המרת דת" כהגדרתו בחוק השבות כך שיציאה מחיק היהדות תוכר רק כאשר לאור הראיות נעלה מכל ספק שהיהודי מבקש השבות עזב את יהדותו ואימץ אמונה של דת אחרת באופן מלא, מודע ומרצון חופשי, ולא באמצעות אקט פורמלי כזה או אחר. אלא שנציגי המדינה אינם מיישמים את ההלכה הנוהגת בהקשר זה והם נוקטים, היום כבעבר, מדיניות מחמירה של שלילת הזכות על הסף בלי כל בירור ענייני ומעמיק.


כל זאת מתאפשר לפקידים עד לנקודה שבה הם נדרשים להציג נימוקים במסגרת בירור משפטי שמתנהל בבית המשפט העליון. כאשר מסורב עלייה תוקף את החלטת המדינה על-ידי הגשת עתירה לבג"ץ, נדרשים שר הפנים ונציגיו להסביר את החלטותיהם לנוכח כלל הראיות שמובאות לדיון. מלאכה זו קשה בהרבה מדחיית בקשות בלא נימוקים, ודאי כאשר העותר מיוצג באופן ראוי ומקצועי.


מאת עוה"ד ארתור בלאייר ויצחק איתן (פרנלדס). הכותבים ממשרד מקונן-בלאייר-איתן שעוסק בדיני הגירה ומשפחה