האם צוואה מאוחרת גוברת על העברה ללא תמורה?

"אני חושש מהדנאים גם כשהם נושאים מתנות", אמר המשורר הרומי ורגיליוס, ואילו ספר משלי מזהיר: "שונא מתנות יחיה". לכאורה אין מעשה פשוט מהפעולה של הענקת מתנה: הנותן מרעיף בטוב ליבו נכסו על אחר ללא תמורה והמקבל מקבלו, ותם העניין ונשלם. אלא שמבחינת הדין הדברים מורכבים יותר.

ראשית, מדובר בעסקה לכל דבר ועניין, הדין רואה בה עסקה בנכס בלא תמורה, והחוק אינו מדיר את רגליו מהסדרתן של עסקאות אלה. לשם כך, בנוסף לדיני החוזים הכלליים החלים על מתנות, נחקק אצלנו לפני כיובל חוק מיוחד שהוא חוק המתנה.

החוק, כמובן, אינו מגביל אותנו בזכות הבסיסית לתת מתנות לזולת, אך הוא קובע כללים מסוימים לגבי הדרך שבה ניתן לעשות זאת. עוד החוק יודע שהפכפכה היא נפש האדם והוא נכון להכיר, בתנאים מסוימים, כי למעניק קיימת אפשרות לחזור מההחלטה לתת מתנה לאחר. 

אך האפשרות לבטל את ההענקה אינה קיימת במקרים שבהם כבר הושלם מתן המתנה, בחינת הבאת העניין לידי גמר, אלא רק כאשר מדובר בהתחייבות לתת מתנה. אם, לדוגמה, התחייבנו לתת את דירתנו במתנה לילדינו, החוק מאפשר לנו – בתנאים מסוימים – לפני שהשלמנו את העברת הבעלות לילדים, לחזור בנו מההתחייבות.

ישנם שלושה סוגי מקרים שבהם ניתן לבטל ההתחייבות. הראשון יתאפשר אם ילדינו לא "שינו את מצבם לרעה" בהסתמך על התחייבותנו להעניק את הדירה במתנה.

מה הפירוש? אם, למשל, הילדים בטחו בהתחייבותנו ועל יסוד הסתמכות זו מכרו את דירותיהם, נטלו הלוואות לרוב וייעדו את דירתנו לצרכיהם העתידיים – ניתן לראות בפעולות אלה ראיה ל"שינוי מצבם לרעה". מבחינה משפטית מצב מעין זה עלול למנוע מאיתנו את הזכות לבטל את המתנה. כלומר, אין דרך חזרה.

מקרה נוסף הוא "התנהגות מחפירה" מצד מקבל המתנה כלפי הנותן או בן משפחתו. החוק אינו מפרש מהי התנהגות מחפירה ומדובר במושג עמום שעל בית המשפט לצקת בו תוכן בהתאם לנסיבות המקרה שלפניו.

ניתן לבטל את עסקת המתנה בעקבות התנהגות מחפירה של הילדים

כך, אם ילדינו פגעו בנו פגיעה קשה, עלבו בנו או זנחו אותנו, לאחר שהתחייבנו לתת מתנה, וניסיון החיים מלמד שהתרחישים אינם בדיוניים, הדין עשוי להצדיק חזרתנו מההתחייבות. מקרה שלישי שבו ניתן לחזור מהתחייבות למתנה הוא כאשר חלה הרעה ניכרת במצבו הכלכלי של נותן ההתחייבות.

מקרה שנדון באחרונה בבית המשפט מלמד על הקושי, הבעייתיות והאתגרים שגלומים בעסקאות מתנה. פסק הדין דן בפרשה של העברת משק חקלאי לילדים. מדובר היה בבני זוג נשואים מבוגרים בעלי משק חקלאי בדרום.

בשנים 2000 ו-2001 החליטו בני הזוג להעביר את בעלותם במשק לאחד מילדיהם. לצורך כך ערכו וחתמו על תצהירים בדבר העברת הנכס לבן ללא תמורה. בנוסף ערכו וחתמו עבור הבן על ייפוי כוח בלתי חוזר לשם השלמת העסקה. אלא שבחלוף כמה שנים בני הזוג ערכו צוואה, ובה ציוו את המשק לבן אחר. זמן קצר לאחר מכן הלך האב לעולמו, וכעבור כשלוש שנים, בשנת 2006, נפטרה גם האם.

מסיבות אלה ואחרות העברת הזכויות במשק לבן לא הושלמה, והן היו רשומות על שם ההורים המנוחים עד לשנת 2008, שאז נתגלעו סכסוכים בין בני המשפחה ובפרט בין האחים.

הבן השני ביקש לקיים את צוואת ההורים במובן זה שהמשק יועבר לבעלותו, ואילו הראשון עתר לבית המשפט בבקשה כי יצהיר שהמשק שייך לו, בהתאם לתצהירי ההורים משנים 2000 ו-2001, שכאמור נערכו לפני הצוואה.

בתוך כך היה על בית המשפט להכריע בהתנגשות שבין תצהירי המתנה לצוואה המאוחרת. על פי הדין העברת נכס מקרקעין, בין במתנה ובין בתמורה, מסתיימת רק עם רישום הזכויות במרשם. מאחר שהעברת הבעלות לטובת הראשון, בהתאם לתצהירי המתנה, לא הושלמה על-ידי רישום במרשם הזכויות, מדובר היה בהתחייבות לתת מתנה, שככזו ניתנת לביטול בהתאם לעילות שהצגנו לעיל.

היורש טען שהוריו המנוחים חזרו בהם מההתחייבות בגלל התנהגות מחפירה של אחיו כלפיהם, שלדבריו לא טיפל בהורים, לא דאג לפרנסתם וזנח אותם לקראת מותם. לכן, הסביר, ערכו המנוחים את צוואתם שבה שינו את רצונם ובחרו לתת את המשק דווקא לו.

עוד טען כי ככל שבית המשפט יראה ב"עסקה" עם אחיו מתנה מוגמרת, ולא התחייבות לתת מתנה, הרי שמתנה זו ניתנה בכפוף לתנאי של דאגה להורים וכלכלתם. משהוא כשל למלא אחר התנאי, בטלה זכותו לקבלת המשק.

אלא שבית המשפט קיבל את עמדת הראשון והעדיף את תצהירי המתנה על פני הצוואה המאוחרת. השופטת אבירה אשקלוני מצאה, לאחר שמיעת עדויות של קרובים ושכנים, כי הילוכו של הבן לא עלה כדי "התנהגות מחפירה". השופטת לא קיבלה את טענת האח כי בצוואת הוריו נמצא ביטוי מובהק לרצונם לחזור בהם מההתחייבות כלפיו.

ההורים לא העניקו משקל משמעותי בצוואה לעסקת המתנה

לגישתה, לא היה סביר שיבטלו את ההתחייבות בדרך כה עקיפה כמו עריכת צוואה. באין הוראה מפורשת מאת ההורים המנוחים בית המשפט לא העניק משקל משמעותי לצוואה.

דומה שהמסמך שהכריע את הכף היה ייפוי הכוח הבלתי חוזר שעליו חתמו ההורים המנוחים בעת עריכת תצהירי המתנה. בית המשפט חזר על ההלכה הנוהגת, שלפיה במקרים של עסקאות מתנה יש בחתימה על ייפוי כוח בלתי חוזר על-ידי נותן המתנה, כדי להוות ויתור מוחלט על הזכות לחזור בו בעתיד. בסופו של דבר תביעתו של היורש לביטול המתנה נדחתה.

לדעתנו, פסק הדין מעורר סימני שאלה ואינו משכנע דיו. נראה שבית המשפט ייחס לייפוי הכוח משקל רב מדי, שאינו בהכרח מוצדק בנסיבות המקרה, ולא נתן את דעתו על האפשרות של חזרה אמתית של ההורים המנוחים מההתחייבות במסגרת צוואתם.

תמ"ש (קריית גת) 5402/07 פלוני נ' פלוני (ניתן ביום 9.10.12).