.jpg)
השופטת לאה גליקסמן:
1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (עב 1876/05 ואח', [פורסם בנבו]; השופט אילן סופר ונציגי הציבור גב' ורד הלל ומר דב אבדור), אשר דחה את תביעתם של המערערים לתשלום דמי הבראה לשנה שהסתיימה ביום 1.7.03 ולתשלום הפרשי דמי הבראה בפנסיה המשולמת להם.
העובדות והוראות ההסכמים הרלוונטיים:
2. המשיבה (להלן – עשות) היא חברה ממשלתית בבעלות התעשייה הצבאית לישראל (להלן – תע"ש).
3. יחסי העבודה בעשות מוסדרים בהסכמים קיבוציים ובהסדרים קיבוציים שנחתמו בין עשות לבין ההסתדרות הכללית. על פי הסכם קיבוצי מיום 2.1.92 (להלן – הסכם 92) הצטרפו הצדדים להסכם הקיבוצי המיוחד שבין תעש לבין ההסתדרות (להלן – הסכם תעש).
4. המערערים סיימו את עבודתם בעשות על פי הסכם קיבוצי מיוחד מיום 28.3.95 (להלן – הסכם 95). הסכם זה נחתם כחלק מתוכנית התייעלות והבראה, במסגרתה צומצמה מצבת העובדים ונקבעו שני מסלולי פרישה בתנאים מועדפים: האחד – יציאה מוקדמת לגמלאות (פנסיה מוקדמת); השני – פיצויי פיטורים מוגדלים. כל המערערים פרשו במסלול של פנסיה מוקדמת. על פי הסכם 95 התחייבה עשות לשלם לעובד שפרש לפנסיה מוקדמת גמלה ב"שיעור המגיע לעובד או לעובדת בגין הזכויות שצבר במבטחים בכל תקופות עבודתו/ה בעשות בלבד, לרבות התקופה שעד גיל 65".
5. ביום 9.4.03 נחתם בין עשות לבין נציגות העובדים הסכם קיבוצי ליישום תוכנית הבראה (להלן – הסכם ההבראה; מוצג ת/1). על פי סעיף 7 להסכם הבראה, ההסכם חל על "כל עובדי החברה", למעט חריגים שפורטו בסעיף 8 להסכם ההבראה. פרק ד' להסכם ההבראה מסדיר את "תרומת העובדים להתייעלות החברה ולהפחתת עלויותיה". במסגרת פרק זה, בסעיף 10.3 להסכם ההבראה, נקבע כי "התעריף ליום הבראה בגין כל אחת מן השנים שבתקופת ההסכם יופחת ויועמד על הסכום שיפורסם על ידי החשב הכללי כתעריף דמי הבראה לשירות הציבורי" וכי "בהתאם יופחתו גם דמי הבראה המשולמים לגמלאי החברה".
כעולה מהחומר שבתיק, תעריף יום ההבראה הופחת מ – 480 ₪ ליום ל- 351 ₪ ליום. עוד נקבע בסעיף 10.3 להסכם ההבראה, כי הפחתת התעריף לא חלה על הפרשות עשות והעובדים לקרן הפנסיה ועל השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. כפי העולה מחומר הראיות, עקב טעות הדבר לא נעשה באופן שוטף בשנת 2003, אך בהסכמת עשות ומבטחים שילמה עשות את ההפרשים למבטחים בתשלום חד פעמי, כך שההפרשה מרכיב דמי ההבראה נעשתה על בסיס תעריף של 480 ₪ ליום (נספחים ז' ח' וט' לתצהיר דוד עמנואל). בהתאם לכך, בפנסיה שמשלמת מבטחים למערערים, דמי ההבראה משולמים על בסיס תעריף של 480 ₪ ליום ולא על בסיס התעריף המופחת - 351 ₪ ליום.
6. בחודש ספטמבר 2003, עת נדון שינוי החקיקה בעניין גיל הפרישה וגיל הזכאות לפנסיה מקרן הפנסיה, נחתם בין עשות לבין כל אחד מהמערערים הסכם (להלן – ההסכם האישי). על פי המוסכם בהסכם האישי, כל מערער פרש לפנסיה מוקדמת ממבטחים. לנוכח העובדה כי פרישה לפנסיה מוקדמת מקרן הפנסיה מבטחים גורמת להפחתת שיעור הפנסיה, עשות התחייבה בהסכם האישי כי היא "תשלם לגמלאי עד סוף ימיו או לשאיריו - בעצמה או באמצעות קרן שעשות תבחר בשיתוף עם ההסתדרות – את ההפרש שבין פנסית מבטחים לבין הפנסיה המוקדמת לה זכאי הגמלאי מעשות על פי הסכם 95".
בהמשך לחתימת ההסכם האישי, התחייבה עשות במכתב המנכ"ל מיום 29.9.03 (להלן – מכתב המנכ"ל) כי "כל הניכוי לביטוח לאומי עד גיל הפרישה בהתאם להסכם הקיבוצי מיום 28.3.95 וכן הפרש תשלומי דמי ההבראה השנתיים לגמלאים, יכללו בהפרש לו זכאי הגמלאי מעשות".
7. בהתאם להסכם האישי, כל המערערים פרשו לפנסיה מוקדמת ממבטחים ביום 1.9.03, ועשות משלמת לכל אחד מהם את ההפרש בין שיעור הפנסיה שמשלמת לו מבטחים לבין שיעור הפנסיה המוקדמת לה הוא זכאי על פי הסכם 95 (להלן – הפרשי הפנסיה). כך למשל, למערער אשר קסטל משלמת מבטחים פנסיה בשיעור של 59.91%, ואילו עשות משלמת את ההפרש בין שיעור הפנסיה לבין שיעור הפנסיה שהיה זכאי לו על פי הסכם 95 - 62%, דהיינו עשות משלמת לו הפרשי פנסיה בשיעור של 2.09%.
הנושאים השנויים במחלוקת ופסק דינו של בית הדין האזורי:
8. זכאות המערערים לדמי הבראה לשנה שהסתיימה ביום 1.7.03:
8.1. לטענת המערערים, עשות לא שילמה להם את דמי ההבראה לשנה שהסתיימה ביום 1.7.03.
8.2. לטענת עשות, במועד פרישתם של המערערים בשנת 1995 שולמו להם שתי מנות של דמי הבראה: המנה האחת – תשלום אחרון כעובדים; המנה השנייה – תשלום ראשון כגמלאים. לפיכך, כל תשלום של דמי הבראה ששילמה עשות למערערים לאחר פרישתם לגמלאות, היה תשלום דמי הבראה מראש בעד השנה שלאחר מועד התשלום (תשלום ביולי 1996 – בעד התקופה יולי 1996 עד יוני 1997 וכן הלאה).
לפיכך, דמי ההבראה ששולמו ביולי 2002 היו בעד התקופה שעד ליום 1.7.03 והמערערים אינם זכאים לתשלום דמי הבראה בעד השנה שהסתיימה ביום 1.7.03.
8.3. לטענת המערערים, תשלום מנה נוספת של דמי ההבראה במועד פרישתם בשנת 1995 נעשה מכוח הוראות הסכם תעש, הקובע כי עובד שפרש לגמלאות זכאי לתשלום מלוא דמי ההבראה בעד השנה בה הוא פרש לגמלאות, גם אם עבד רק בחלק מהשנה. מכאן, שתשלום המנה הנוספת במועד הפרישה היה חלק מתשלומים שהגיעו למערערים עקב פרישתם, והיה תשלום דמי הבראה לתקופה יולי 1995 ועד למועד הפרישה, ולא היה תשלום מראש בעד דמי הבראה לתקופה שעד יום 1.7.06.
לפיכך, דמי הבראה ששולמו להם בכל שנה לאחר פרישתם לגמלאות, שולמו בכל שנה בעד השנה שחלפה ולא שולמו דמי הבראה מראש בעד השנה שלאחר מועד התשלום. אשר על כן, הם זכאים לתשלום דמי הבראה בעד השנה שהסתיימה ביום 1.7.03, בעבורה לא שילמה להם עשות דמי הבראה.
8.4. בית הדין האזורי קיבל בעניין זה את עמדת עשות, וקבע כי המערערים לא הביאו כל ראייה או מקור הסכמי מכוחו יש לשלם להם מנה נוספת של דמי הבראה מעבר למנה הנוספת שקיבלו במועד פרישתם, ולכן אינם זכאים לקבל עוד מנה עם פרישתם לפנסית זיקנה מ"מבטחים".
9. תעריף דמי ההבראה לתקופה יולי 2002 – אוגוסט 2003 ובהפרשי הפנסיה:
9.1. לטענת המערערים, על פי ההסכם האישי, עשות חייבת לשלם להם את ההפרש בין הפנסיה המוקדמת שמבטחים משלמת להם לבין הפנסיה לה הם זכאים על פי הסכם 95. על פי הסכם 95, עשות חייבת לשלם להם את הפנסיה שמבטחים הייתה משלמת להם. מכאן, כי על עשות לשלם למערערים דמי הבראה על בסיס תעריף של 480 ₪ ליום הבראה, הן בעד התקופה יולי 2002 עד אוגוסט 2003 והן בהפרשי הפנסיה החל מיום 1.9.03, כפי שמבטחים משלמת להם דמי הבראה על בסיס תעריף של 480 ₪ ליום הבראה. בהקשר להסכם ההבראה טענו המערערים כי הסכם קיבוצי אינו יכול לגרוע מזכויות גמלאים, ולכן הסכם ההבראה לא יכול להפחית את תעריף יום הבראה לצורך חישוב דמי ההבראה המגיעים להם.
9.2. לטענת עשות, התעריף ליום הבראה שנקבע בהסכם ההבראה חל גם על המערערים בכל הנוגע לזכותם לתשלום דמי הבראה מעשות, שכן במהלך כל השנים עשות שילמה לגמלאים דמי הבראה על פי תעריף יום הבראה ששולם לעובדים הפעילים. אין זה סביר כי עשות תשלם לגמלאי דמי הבראה על בסיס תעריף גבוה יותר מתעריף דמי ההבראה המשולמים לעובד פעיל. לכן, בכל הנוגע להפרשי הפנסיה, לנוכח העובדה שהתשלום שמשלמת מבטחים מבוסס על תעריף יום הבראה של 480 ₪ ליום, תשלום דמי ההבראה שמשלמת מבטחים למערערים עולה על תשלום דמי ההבראה שהיו מגיעים למערערים על פי הסכם 95, כך שלא קיים הפרש כלשהו אותו על עשות להשלים.
9.3. גם בעניין זה בית הדין האזורי קיבל את טענת עשות, וקבע כי הסכם ההבראה שינה את תעריף יום הבראה הן לעובדים והן לגמלאים, והוא התעריף המחייב ביחסים שבין עשות לבין המערערים. ככל שמבטחים משלמת דמי הבראה על בסיס תעריף גבוה יותר, אין בכך כדי לחייב את עשות. כל תוצאה אחרת תביא לאבחנה בלתי מוצדקת בין העובדים הפעילים שמקבלים דמי הבראה לפי תעריף של 351 ₪ לבין הגמלאים שיקבלו לפי תעריף גבוה יותר של 480 ₪. לכן, התביעה להפרשי דמי הבראה נדחתה.
הערעור:
10. המערערים ערערו על כל קביעותיו של בית הדין האזורי להלן, נפרט את טענות הצדדים ואת קביעותינו בנושאים השנויים במחלוקת בין הצדדים.
תשלום דמי הבראה לשנה שמסתיימת ביום 1.7.03:
11. המערערים טענו כי "המנה השנייה" של דמי הבראה שקיבלו עם פרישתם בשנת 1995, הייתה חלק מהתשלומים שהגיעו להם עקב פרישתם, על פי הוראות הסכם תעש, הקובע כי עובד שפרש לגמלאות זכאי לדמי הבראה מלאים בעד השנה בה פרש לגמלאות, גם אם עבד רק בחלק מהשנה; על פי הנוהג, עשות נוהגת לשלם קצובת הבראה מלאה לכל עובדיה אשר פרשו לגמלאות רטרואקטיבית, ועד מועד פרישתם לגמלאות, גם אם עבדו רק חלק מהשנה; בית הדין האזורי התעלם הן מהוראות הסכם תעש והן מהנוהג שהוכח, לרבות בעדותו של העד מטעם עשות, מר רע ויין.
12. עשות טענה כי אין מקום להתערבות בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי; למערערים שולמו בשנת 1995 שתי מנות של דמי הבראה, תשלום דמי הבראה אחרון כעובד, ותשלום דמי הבראה ראשון כגמלאי, וממועד זה שולמו למערערים בכל קיץ מראש דמי הבראה בגין השנה המתחילה בחודש יולי (ולא רטרואקטיבית, כפי שנעשה לגבי העובדים); במחצית השנייה של שנת 2003 שולמו למערערים דמי הבראה עד ליום 31.8.03 בצירוף השלמת חלקה של עשות בדמי ההבראה עבור החודשים ספטמבר 2003 עד יולי 2004; לא הוכח כל מקור נורמטיבי מכוחו יש לשלם למערערים מנה נוספת לזו שכבר קיבלו בעת פרישתם; הזכויות להם טוענים המערערים ניתנו להם כבר בעת פרישתם לגמלאות בשנת 1995, ואינן מגיעות להם בשנת 2003 פעם נוספת.
13. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו למסקנה כי בנושא זה דין הערעור להתקבל, מנימוקים שיפורטו להלן.
14. תחילה יש להבהיר מה היא תביעתם של המערערים וכפועל יוצא מכך - מה המחלוקת בין הצדדים: בניגוד לאמור בפסק דינו של בית הדין האזורי (סעיף 21) המערערים לא תבעו "מנה נוספת" של דמי הבראה לשנת 2003, עם פרישתם לפנסיה מוקדמת ממבטחים ותחילת קבלת פנסיה ממבטחים ולא מעשות. המערערים תבעו דמי הבראה לשנה שהסתיימה ביום 1.7.03, באשר לטענתם עשות לא שילמה להם דמי הבראה בעד תקופה זו. מטענות עשות עולה כי לטענתה שילמה למערערים דמי הבראה בעד תקופה זו כבר בחודש יוני 2002, כיון שמאז פרישתם לגמלאות בשנת 1995 שולמו למערערים דמי הבראה מראש.
מכאן, כי המחלוקת האמיתית בין הצדדים היא מהותה של המנה השנייה של דמי הבראה ששולמה למערערים בשנת 1995: האם, כטענת המערערים מדובר בתשלום דמי הבראה אחרון כעובד, כחלק מגמר חשבון בעת פרישתם, כאשר על פי הוראות הסכם תעש החל בעשות שולם להם תשלום בעד שנה מלאה, למרות שעבדו רק חלק מהשנה; או האם, כטענת עשות, המנה השנייה היא תשלום דמי הבראה ראשון כגמלאי, בשיעור מכסה שנתית מלאה, אשר שולם לשנה מראש במסגרת תשלומי הפנסיה.
15. במחלוקת זו הדין עם המערערים, מנימוקים שיפורטו להלן.
15.1. טענת המערערים מתיישבת עם הוראות הסכם תעש החל בעשות: אין מחלוקת כי על פי הוראות הסכם תעש, עובד שפרש לגמלאות זכאי לתשלום דמי הבראה מלאים בעד השנה בה פרש לגמלאות, גם אם עבד רק חלק מהשנה. טענת המערערים לפיה המנה השנייה ששולמה להם בשנת 1995 מהווה תשלום דמי הבראה בעד התקופה מיולי 1995 עד מועד פרישתם לפנסיה מוקדמת בשנת 1995 מתיישבת עם הוראות הסכם תעש. לא נטען ובוודאי לא הוכח, כי בשל פרישתם של המערערים לפנסיה מוקדמת מעשות בשנת 1995 לא חלה עליהם הוראת הסכם תעש הנ"ל, ואין ספק כי לא נקבע כך בהסכם 95. טענת עשות מתעלמת מהוראת הסכם תעש, ולא ניתן על ידה כל הסבר מדוע המערערים אינם זכאים ליישום הוראת הסכם תעש.
זאת ועוד. כמובהר לעיל, לדעתנו לא היה מקום לדון בזכאות המערערים ל"מנה נוספת" של דמי הבראה בעד שנת 2003, כי המערערים לא העלו כלל תביעה כזו. יחד עם זאת, טענת עשות כי המערערים אינם זכאים ל"מנה נוספת" עם פרישתם מעבר ל"מנה הנוספת" שקיבלו בשנת 1995 על פי הסכם תעש, סותרת את טענתה כי המנה השנייה של דמי ההבראה ששולמה למערערים בשנת 1995 לא הייתה תשלום מנה נוספת של דמי הבראה על פי הסכם תעש אלא תשלום דמי הבראה ראשון כגמלאי.
15.2. מועד תשלום המנה השנייה של דמי ההבראה: כעולה מתלושי השכר של גד סובול (נספחים ו/3 לכתב ההגנה המתוקן), תשלום המנה השנייה של דמי ההבראה בשנת 1995 שולם לו במשכורת חודש אוגוסט 1995, חודש עבודתו האחרון, ביחד עם תשלומים אחרים שהגיעו לו בקשר לסיום עבודתו - פדיון חופשה וחלק יחסי של מענק יובל עד למועד הפרישה (ראו גם: עדות רע ויין, ע' 28). עובדה זו מתיישבת עם טענת המערערים כי תשלום המנה השנייה של דמי הבראה בשנת 1995 נעשה על פי הוראות הסכם תעש, והיה חלק מהתשלומים שהגיעו להם בקשר לסיום עבודתם בעשות. אילו, כטענת עשות, היה מדובר על תשלום דמי הבראה ראשון כגמלאי, תשלום דמי ההבראה היה משולם במסגרת תשלום הגמלה הראשון, חודש ספטמבר 1995.
15.3. שיעור המנה השנייה: שיעור המנה השנייה של דמי ההבראה היה בשיעור תשלום דמי הבראה לשנה שלמה. כאמור, לטענת עשות, תשלום המנה השנייה בשנת 1995 היה תשלום דמי הבראה ראשון כגמלאי, בשיעור מכסה שנתית מלאה. אם טענה זו נכונה, הרי הגמלאים היו זכאים בנוסף לתשלום זה לתשלום דמי הבראה אחרון כעובד בעד תקופת עבודתם שמיום 1.7.95 ועד מועד פרישתם לפנסיה מוקדמת בשנת 1995.
העובדה שעשות לא שילמה למערערים דמי הבראה כעובדים בעד התקופה שמיום 1.7.95 עד מועד פרישתם לפנסיה מוקדמת בשנת 1995 מתיישבת עם טענת המערערים, כי המנה השנייה של דמי הבראה ששולמה להם בעת פרישתם לפנסיה מוקדמת הייתה תשלום אחרון כעובד, בעד התקופה שמיום 1.7.95 ועד למועד הפרישה, כאשר על פי הוראות הסכם תעש שולמו דמי הבראה בשיעור המגיע בעד שנה מלאה, למרות שעבדו רק חלק מהשנה.
16. כללו של דבר: אנו מקבלים את הערעור בעניין זה, וקובעים כי תשלום המנה השנייה של דמי הבראה בשנת 1995 היה תשלום דמי הבראה אחרון לעובד ששולם למערערים, כאשר על פי הוראות הסכם תעש שולם להם תשלום בעד שנה שלמה, למרות שעבדו רק חלק מהשנה. תשלום זה לא היווה תשלום דמי הבראה מראש כגמלאי לשנה שנסתיימה ביום 1.7.96. לפיכך, תשלומי דמי הבראה ששולמו למערערים מיום 1.7.96 ואילך, שולמו בעד העבר ולא בעד העתיד, דהיינו התשלום ששולם בחודש יולי 1996 היה בעד השנה שהסתיימה ב- 1.7.96 וכן הלאה.
מכאן, כי למערערים לא שולמו דמי הבראה בעד השנה שהסתיימה ביום 1.7.03. כפי שיפורט בהמשך, אנו קובעים כי תעריף יום הבראה בעד תקופה זו הוא 351 ₪ ליום ולא 480 ₪ ליום. פרט לתיקון זה, המערערים זכאים לדמי הבראה על פי התחשיב שהוגש על ידם לבית הדין האזורי בעד התקופה שעד יום 1.7.03. דמי הבראה אינם נושאים פיצויי הלנה, ולכן הסכומים המגיעים למערערים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.03 ועד למועד התשלום בפועל.
התעריף ליום הבראה בתקופת הפנסיה המוקדמת מעשות:
17. כאמור, בהתאם להוראת הסכם ההבראה, הוסכם על הפחתת התעריף ליום הבראה למשך ארבע שנים, כאשר התעריף הופחת מ – 480 ₪ ליום הבראה ל- 351 ₪ ליום הבראה. השאלה השנויה במחלוקת היא האם הפחתת התעריף חלה גם על המערערים.
18. לטענת המערערים, אין להחיל עליהם את הפחתת התעריף ליום הבראה, כיון שהסכם קיבוצי מאוחר לא יכול לשנות לרעה משכורת קובעת שנקבעה בהסכם קיבוצי קודם ונתקבעה במועד הפרישה; כעולה ממכתבי עשות עצמה, התעריף ליום הבראה ב"משכורת הקובעת" הוא 480 ₪ ליום הבראה; בהסכם קיבוצי ניתן לשפר את זכויותיהם של גמלאים, אך לא ניתן לפגוע בזכויות גמלאים; בהסכם האישי, שנחתם
לאחר הסכם ההבראה, אין אזכור של הסכם ההבראה והפחתת התעריף ליום הבראה. לפיכך, הוראותיו גוברות על הסכם ההבראה, על פי סעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים.
19. לטענת עשות, הסכם ההבראה שינה את תעריף דמי הבראה לעובדים ולגמלאים שיצאו לפנסיה מוקדמת; אין כל בסיס נורמטיבי לחייב את עשות לשלם לגמלאים שפרשו לפנסיה מוקדמת דמי הבראה על בסיס תעריף גבוה יותר מהתעריף לתשלום דמי הבראה לעובדים הפעילים.
20. דין הערעור בעניין תעריף דמי הבראה לתקופת הפנסיה המוקדמת להידחות, מנימוקים שיפורטו להלן.
21. יובהר, בניגוד לנטען על ידי המערערים, כי לא עומדת על הפרק השאלה האם ניתן להפחית "שכר קובע" לפנסיה בהסכם קיבוצי מאוחר למועד פרישתו של הגמלאי. זאת, כיון שבהסכם ההבראה עצמו נקבע כי להפחתת תעריף יום הבראה לא תהיה השלכה על גובה ה"שכר קובע" לצורך הפרשות לקרן הפנסיה. כעולה מחומר הראיות, הפרשות עשות לקרן הפנסיה מבטחים נעשו על בסיס תעריף יום הבראה של 480 ₪ ליום הבראה, ומבטחים גם משלמת דמי הבראה בפנסיה של המערערים על בסיס תעריף של 480 ₪ ליום הבראה.
22. לאור האמור, השאלה העומדת על הפרק היא אם ניתן להפחית בהסכם קיבוצי מאוחר למועד הפרישה את תשלום דמי ההבראה לגמלאי הנמצא בפנסיה מוקדמת.
23. אכן, בהתאם לפסיקה, לא ניתן לפגוע בזכויות גמלאי שהתגבשו עם פרישתו, והסכמים קיבוציים שנעשו לאחר פרישתו של גמלאי יכולים להוסיף לזכויותיו אך לא לפגוע בהן [ע"ע 731/06 אמפ"א בע"מ – שלמה אבני; [פורסם בנבו], 9.10.2007]. השאלה אותה עלינו לבחון היא איפא מה הזכות שנתגבשה למערערים בעת פרישתם לגמלאות בכל הנוגע לתשלום דמי הבראה.
24. כעולה מעדותו של דוד עמנואל, תעריף יום ההבראה לצורך חישוב דמי הבראה לעובדים שפרשו לפנסיה מוקדמת השתנה מעת לעת, כאשר התשלום לגמלאים נעשה על בסיס התעריף ליום הבראה ששולם לעובדים הפעילים על פי הוראות ההסכם הקיבוצי (עדות דוד עמנואל, ע' 10). מכאן, כי במועד פרישתם של המערערים לפנסיה מוקדמת לא התגבשה להם זכות לתשלום דמי הבראה על בסיס תעריף מסוים, אלא התגבשה להם זכות לתשלום דמי הבראה על בסיס התעריף ליום הבראה שמשולם לעובדים הפעילים. יש לציין, כי עד לשנת 2003 הסדר זה היטיב עם המערערים, שכן התעריף ליום הבראה בשנת 1995 היה 303 ₪ בלבד, והתעריף ליום הבראה עלה במשך השנים עד לסך של 480 ₪ (לפני הפחתתו בהסכם ההבראה לסך של 351 ₪ ליום הבראה). משהזכות לדמי הבראה שנתגבשה היא זכות לתשלום דמי הבראה על בסיס התעריף המשולם לעובדים הפעילים, הרי הפחתת תעריף יום הבראה חלה גם על הגמלאים [השוו: עניין אבני].
25. יתר על כן. המערערים אף אינם יכולים לטעון לפגיעה בזכות שהתגבשה להם במועד פרישתם, שכן אם הייתה מתגבשת זכותם לדמי הבראה במועד פרישתם לפנסיה מוקדמת, "הזכות המגובשת" הייתה תעריף יום הבראה ששולם בשנת 1995, סך של 303 ₪ ליום, ולא תעריף יום הבראה בסך של 480 ₪ ליום, התעריף לשנת 2003, לפני הפחתתו בהסכם ההבראה. יודגש, כי גם התעריף המופחת של יום הבראה על פי הסכם ההבראה, בסך של 351 ₪ גבוה מתעריף יום הבראה במועד הפרישה של המערערים, שעמד על סך של 303 ₪. מכאן כי בכל מקרה לא נפגעה זכות של המערערים שגובשה במועד פרישתם בשנת 1995.
26. מעבר לאמור נוסיף כי הגמלאים אינם יכולים לאחוז את החבל בשתי קצותיו: מחד – ליהנות מעדכון תעריף יום הבראה של עובד פעיל בדמי ההבראה ששולמו להם, כך שתעריף יום הבראה ששולם להם עלה מ- 303 ₪ ל – 480 ₪; מאידך – לטעון כי אין להחיל עליהם את עדכון תעריף יום הבראה של עובד פעיל כאשר חלה הפחתה בתעריף. הצמדת תעריף יום הבראה המשולם לגמלאי לתעריף יום הבראה המשולם לעובד פעיל מחייבת את המערערים לטוב ולרע [השוו: דב"ע מו/30 – 4 ההסתדרות הכללית, ארגון מנהלים ומורשי חתימה בבנק איגוד – בנק איגוד לישראל בע"מ, פד"ע יח' 437].
27. כללו של דבר: אנו קובעים, כי בתקופת הפנסיה המוקדמת מעשות, תעריף יום ההבראה של המערערים – הגמלאים צמוד לתעריף יום ההבראה של עובד פעיל, ושינויים שחלים בתעריף יום ההבראה של עובד פעיל, לטוב ולרע, חלים על המערערים. לאור האמור, בעד התקופה שמיום 1.7.02 ועד יום 31.8.03 זכאים הגמלאים לדמי הבראה על בסיס תעריף יום הבראה בסך של 351 ₪.
זכאות המערערים לדמי הבראה בהפרשי הפנסיה:
28. כאמור, על פי ההסכם האישי, משלמת עשות לכל מערער הפרשי פנסיה, בשיעור ההפרש שבין הפנסיה שמשלמת לו מבטחים לבין הפנסיה המוקדמת שהייתה מגיעה לו על פי הסכם 95. תשלום הפרשי הפנסיה נועד לפצות את הגמלאי על אחוזי הפנסיה שהופחתו לו עקב פרישתו ממבטחים לפנסיה זקנה מוקדמת לפני הגיעו לגיל הזכאות לפנסית זקנה מקרן הפנסיה, ולהעמידו באותו מצב בו היה אילו היה מוסיף לקבל פנסיה מוקדמת מעשות עד הגיעו לגיל הזכאות לפנסית זקנה ממבטחים.
29. כעולה מדברי ב"כ עשות לפרוטוקול (ע' 6) המחלוקת בין הצדדים היא האם בתקופה מיום 1.9.03 ועד הגיעו של כל מערער לגיל הזכאות לפנסית זקנה מקרן הפנסיה מבטחים (שהוא בין 65 לבין 67, בהתאם לתאריך הלידה של כל מערער), זכאים המערערים לקבל מעשות דמי הבראה בהפרשי הפנסיה. אין מחלוקת, כי לאחר הגיעו של כל מערער לגיל הזכאות לפנסית זקנה מקרן מבטחים, הפרשי הפנסיה שמשלמת עשות כוללים דמי הבראה, על בסיס תעריף יום הבראה המלא, 480 ₪, ולא על בסיס תעריף יום ההבראה המופחת על פי הסכם ההבראה.
30. המערערים טענו כאמור כי הם זכאים לדמי הבראה על בסיס תעריף של 480 ₪ ליום הבראה; עשות צריכה להעמיד אותם במצב בו היו אילו מבטחים הייתה משלמת להם את מלוא שיעור הפנסיה לו הם זכאים, ולכן עליה לשלם דמי הבראה בחלקה בפנסיה שהיא משלמת על פי ההסכם האישי, על פי התעריף ליום הבראה שמשלמת מבטחים, 480 ₪; לחלופין - עשות חייבת לשלם דמי הבראה בחלקה בפנסיה על בסיס תעריף של 351 ₪ ליום הבראה.
31. לטענת עשות, בתקופת הפנסיה המוקדמת, עד הגיע כל מערער לגיל הזכאות לפנסית זקנה ממבטחים, המערערים זכאים לפנסיה מוקדמת שהייתה משולמת להם על פי הסכם 95, דהיינו הם זכאים לדמי הבראה על בסיס תעריף יום הבראה לעובד פעיל, שהוא התעריף המופחת. אולם, מבטחים משלמת למערערים דמי הבראה על בסיס תעריף יום הבראה של 480 ₪. לאור זאת, תשלום דמי ההבראה שמבטחים משלמת למערערים עולה על תשלום דמי ההבראה שהם זכאים לו על פי הסכם 95, לא נוצר "הפרש" אותו על עשות לשלם, ולכן עשות אינה חייבת בתשלום דמי הבראה בהפרשי הפנסיה.
32. אנו קובעים כי בעניין זה דין הערעור להתקבל, מנימוקים שיפורטו להלן:
32.1. על פי הסכם 95, היו המערערים זכאים לפנסיה מוקדמת המשולמת על ידי עשות, וזאת עד הגיעם לגיל הפרישה, דהיינו גיל הזכאות לפנסיה מקרן הפנסיה, אשר במועד חתימת ההסכם היה גיל 65. שיעור הפנסיה המוקדמת היה שיעור הפנסייה שצבר העובד במבטחים מתקופת עבודתו בעשות, לרבות התקופה שממועד הפרישה לפנסיה מוקדמת עד הגיעו לגיל 65 (גיל הזכאות לפנסית זקנה במועד חתימת הסכם 95).
32.2. בהסכם האישי, הסכימו הצדדים על שינוי הוראות הסכם 95, כך שבמקום תשלום פנסיה מוקדמת מעשות עד הגיע כל מערער לגיל הזכאות לפנסית זקנה ממבטחים, יפרוש כל מערער לפנסית זקנה מוקדמת ממבטחים, ועשות תשלם לכל מערער עד סוף ימיו או לשאיריו את ההפרש שבין פנסית מבטחים לבין הפנסיה המוקדמת לה היה זכאי על פי הסכם 95. מכאן, כי החל ממועד יישום ההסכם האישי, 1.9.03, המערערים אינם בפנסיה מוקדמת הממומנת על ידי עשות אלא בפנסית זקנה המשולמת על ידי מבטחים, על פי תקנון מבטחים, כאשר עשות משלמת להם פיצוי על הפחתת שיעור הפנסיה על ידי מבטחים עקב הפרישה המוקדמת לפנסית זקנה מקרן הפנסיה.
32.3. אנו סבורים, כי הפרשנות הנכונה להסכם האישי היא שהפרשי הפנסיה שמשלמת עשות למערערים צריכה להעמידם באותו מצב בו היו אילו היו פורשים לפנסית זקנה רגילה ממבטחים. זאת, החל מיום 1.9.03, מועד פרישתם לפנסית זקנה מוקדמת ממבטחים. ההתחייבות לשלם למערערים את "ההפרש שבין פנסית מבטחים לבין הפנסיה המוקדמת לה זכאי הגמלאי מעשות על פי הסכם 95" היא התחייבות לשלם את ההפרש בשיעור הפנסיה באחוזים, וזאת על יסוד השכר הקובע לפנסית זקנה ממבטחים, ולא התחייבות לתשלום ההפרש בין סכום פנסית הזקנה המוקדמת לבין סכום הפנסיה המוקדמת על פי הסכם 95. בהקשר זה יש להדגיש כי אין בסעיף 2 להסכם האישי,
שנחתם לאחר הסכם ההבראה, כל בסיס לאבחנה שעשתה עשות בין הפרשי פנסיה המגיעים למערערים בתקופה "הפנסיה המוקדמת", דהיינו התקופה שמיום 1.9.03 עד הגיעם לגיל הזכאות לפנסית זקנה ממבטחים, לבין הפרשי הפנסיה המגיעים למערערים בתקופה שלאחר הגיעם של המערערים לגיל הזכאות לפנסית זקנה ממבטחים. כאמור, החל מיום 1.9.03 המערערים אינם נמצאים ב"פנסיה מוקדמת" מעשות ובמימונה, אלא בפנסית זקנה ממבטחים, ועשות משלמת פיצוי על הפחתת שיעור הפנסיה, בשיעור ההפרש באחוזים בין פנסית הזקנה שמשלמת מבטחים למערערים לבין שיעור הפנסיה באחוזים של הפנסיה המוקדמת על פי הסכם 95.
32.4. כללו של דבר: אנו מקבלים את הערעור בעניין זה, וקובעים כי על עשות לשלם למערערים דמי הבראה בהפרשי הפנסיה המשולמים על פי הוראות ההסכם האישי, על בסיס תעריף של 480 ₪ ליום הבראה, גם לתקופה החל מיום 1.9.03 ועד הגיעו של כל מערער לגיל הזכאות לפנסיה מקרן הפנסיה מבטחים.
סוף דבר:
33. הערעור מתקבל חלקית כמפורט להלן:
33.1. המערערים זכאים לדמי הבראה לתקופה שעד יום 1.7.03, על בסיס תעריף של 351 ₪ ליום הבראה. המערערים זכאים לדמי הבראה על פי התחשיב שהוגש על ידם לבית הדין האזורי, בו מפורטת התקופה בעדה מגיעים לכל מערער דמי הבראה, כאשר במקום התעריף של 480 ₪ יבוא 351 ₪. דמי ההבראה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.03 ועד למועד התשלום בפועל.
33.2. בתקופת הפנסיה המוקדמת מעשות, עד ליום 1.9.03, המערערים זכאים לדמי הבראה על בסיס תעריף של 351 ₪ ליום. לפיכך, המערערים אינם זכאים להפרשי דמי הבראה בעד התקופה מיום 1.7.03 עד יום 1.9.03.
33.3. החל מיום 1.9.03, מועד פרישת המערערים לפנסית זקנה מוקדמת ממבטחים, זכאים המערערים לתשלום דמי הבראה בהפרשי הפנסיה שעשות משלמת להם על פי הוראות ההסכם האישי, על בסיס תעריף של 480 ₪ ליום הבראה. הסכומים המגיעים למערערים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד לתשלום ההפרשים ועד למועד התשלום בפועל.
33.4. בהתחשב בתוצאה, קבלת הערעור באופן חלקי, עשות תשלם לכל מערער שכ"ט עו"ד בסך של 1,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לעשות פסק הדין, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
יגאל פליטמן 54678313-502/06
ניתן היום, ו' בתשרי תשס"ט (5 באוקטובר 2008) בהעדר הצדדים.
עע 000502/06
המערערים אשר קסטל ו- 23 אח'
המשיבה עשות אשקלון תעשיות בע"מ
בפני: השופט יגאל פליטמן, השופטת נילי ארד, השופטת לאה גליקסמן
נציג עובדים מר יצחק ברק, נציג מעבידים מר עמירם זמני
בשם המערערים: עו"ד ברוך כהן
בשם המשיבה: עו"ד אליהו בן טובים
.jpg)
.jpg)
.jpg)
(1).png)
