פסק דין בדיני עבודה שקיבל את תביעת העובד

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו
ס"ע 17219-11-10 קונצמן נ' רוטמן ואח'

בפני:
כב' השופט דורי ספיבק – אב"ד
נ.צ. מר דן זלינגר (מעבידים)
נ.צ. גב' נעה נוריאל (עובדים)

התובע:

ולדימיר קונצמן 
ע"י ב"כ עו"ד חן שטיין

נ ג ד

הנתבעים:

1.גיורא רוטמן 
ע"י ב"כ עו"ד ארז הימן
2.משה רז

מיני-רציו:

* עובד שעבודתו נפסקה עקב פירוק התאגיד שבו עבד, זכאי לפיצויי פיטורים כאילו פוטר.
* עבודה – פיצויי פיטורין – חישובם
* עבודה – פיטורין – בפירוק שותפות
.
התובע הגיש כנגד הנתבעים – שותפים, תביעה לתשלום פיצויי פיטורים ולפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
.
בית הדין לעבודה מפי השופט דורי ספיבק ונציגי הציבור ד. זלינגר ונ. נוריאל פסק כלהלן:
סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים, קובע כי עובד שעבודתו נפסקה עקב פירוק התאגיד שבו עבד, זכאי לפיצויי פיטורים כאילו פוטר. המסקנה המתבקשת היא ברורה, ולפיה הנתבע 2 חייב בתשלום פיצויי פיטורים לתובע.
בנסיבות יש לדחות את טענות הנתבע 2, ומקבלים את התביעה לחייבו בתשלום פיצויי פיטורים לתובע. באשר לגובה פיצויי הפיטורים, בתצהיר הנתבע 2 כמו גם בסיכומיו לא היתה כל מחלוקת לגבי תחשיב התובע, תחשיב המקובל גם על הנתבע 1, ועל כן אנו מקבלים אותו כנכון.
יש לקבל את טענת הנתבע 2 לפיה אין מקום לפסוק לתובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, בשל התיישנות.

פסק דין

1. הנתבעים היו שותפים במשך קרוב ל- 30 שנים ב"רוטמן – רז אדריכלים ובוני ערים". התובע עבד כשכיר של השותפות במשך כשלוש וחצי שנים, עד לפירוקה. בפנינו תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים ולפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
בפתח דיון ההוכחות שהתקיים ביום 4.11.12 הוגש לבית הדין הסכם פשרה שנחתם בין התובע לנתבע 1. לאחר שנתנו להסכם הפשרה תוקף של פסק דין חלקי (עמ' 6 ש' 11 לפרוטוקול) נותרה להכרעתנו רק המחלוקת שבין התובע לנתבע 2.
עוד נוסיף כי אף המחלוקת שנותרה צומצמה במהלך דיון ההוכחות, לאחר שהתובע חזר בו מתביעתו לתשלום פיצויי הלנה ו/או הפרשי הצמדה וריבית בגין שכר עבודה ששולם באיחור (עמ' 8 ש' 8; עמ' 12 ש' 1).


רקע עובדתי

2. התובע החל לעבוד עבור השותפות ביום 1.7.03 ועבד בה עד לפירוקה ביום 31.12.06.

באשר למועד המדוייק של פירוק השותפות, נציין כי לא התעלמנו מכך שבחקירתו הנגדית טען הנתבע 2 כי השותפות פורקה בפועל "רק בסוף 2007" (עמ' 21 ש' 13), ואף בסיכומיו בעל-פה טען שהשותפות הייתה פעילה גם בשנת 2007 (עמ' 29 ש' 14). על אף זאת, אנו קובעים כממצא עובדתי שהשותפות פורקה ביום 31.12.06, ונסביר: לדעתנו, הנתבע 2 היה מנוע מלהעלות כל טענה אחרת בעניין, לאור הודאתו בסעיף 12 לכתב הגנתו בכך שהשותפות אכן פורקה ביום 31.12.06. מעבר לכך, ולראיות הרבות שהובאו בפנינו על כך שיום הפירוק נקבע ל- 31.12.06, הנתבע 2 בסיכומיו בכתב מודה שזהו יום הפירוק, ומכל מקום לא חוזר על אותה טענה שהעלה לראשונה בחקירתו הנגדית, לפיה השותפות פורקה בסוף 2007.

3. בתקופת פעילותה האחרונה נקלעה השותפות לקשיים כספיים. בין הנתבעים, השותפים לשעבר, התגלע סכסוך כספי, שהועבר להכרעה בהליך בוררות, שקרוב לסיום אך טרם הסתיים במועד מתן פסק דין זה.

4. עם פירוק השותפות, המשיך התובע לעבוד עבור הנתבע 1 בלבד, עד לפיטוריו בינואר 2011 (עמ' 9 ש' 26). להשלמת התמונה נציין כי במהלך דיון ההוכחות נמסר לנו כי תביעה שהגיש התובע נגד הנתבע 1 בגין תקופת עבודתו עבורו למן פירוק השותפות ועד לפיטוריו תלויה ועומדת בפי בית דין זה (עמ' 13 ש' 6).

5. על פי כתב התביעה, עם פירוק השותפות היא נותרה חייבת לתובע שלושה סכומים: ראשית, שכר עבודה בסך 39,535 ₪, שנית הפרשות חסרות לפנסיה בסך 10,180 ₪, ושלישית הפרש פיצויי פיטורים בסך 40,000 (ראו בסעיף 8 לכתב התביעה את טענת התובע כי קיבל רק 3,970 ₪ מתוך פיצויי הפיטורים המלאים שהיו מגיעים לו לטענתו בסך הקרוב ל- 44,000 ₪).

6. מוסכם על הצדדים כי במהלך שנת 2007 קיבל התובע (בתשלומים ששולמו לו על ידי הנתבע 1 בלבד, על חשבון השותפות) סך של כ- 40,000 ₪. התובע וגם הנתבע 1 גורסים שתשלומים אלה נעשו בגין שכר העבודה שלא שולם, ולעומתם הנתבע 2 כופר בטענה שהשותפות נותרה חייבת לתובע הפרשי שכר כלשהם. מכאן טענתו כי תשלום זה הינו תשלום פיצויי הפיטורים לתובע, ולפיכך שהשותפות אינה חייבת עוד בתשלומם.

7. בהסכם הפשרה שנחתם בין התובע לנתבע 1, נקבע כדלקמן:

"... לאחר שהנתבע 1 שילם סך של 40,000 ₪ על חשבון השותפות (הפרשי שכר עבודה) יוסיף וישלם הנתבע 1 לתובע סך של 5,000 ₪ אשר מהווים 50% מהחוב הכולל של השותפות לתובע."

בעקבות חתימת הסכם הפשרה, הודיע בא כוח התובע לבית הדין שהוא מפחית מהתביעה שנותרה תלויה ועומדת נגד הנתבע 2 את ה- 5,000 ₪ שקיבל מהתובע 1. נותר לנו אם כן להכריע בשאלה האם חייב הנתבע 2 לתובע הפרשי פיצויי פיטורים בסך 40,000 ₪ וכן האם חייב הנתבע 2 לתובע פיצוי בגין הפרשות בחסר לפנסיה ותגמולים בסך 10,180 ₪ (כשמסכום כולל זה יש להפחית את ה- 5,000 ₪ הנוספים שקיבל התובע מהנתבע 1 במסגרת הפשרה).

דיון והכרעה

פיצויי פיטורים

8. לטענת התובע, לה הסכים הנתבע 1, עם פירוק השותפות ביום 31.12.06 קמה לו זכות לפיצויי פיטורים.

9. טענת ההגנה היחידה שהעלה הנתבע 2 בכתב הגנתו בקשר לרכיב תביעה זה היתה כי "התובע לא פוטר מהשותפות אלא הוא המשיך באופן מידי וללא כל הפסקה להיות מועסק אצל הנתבע 1 ו/או חברה מטעמו ובאותו מקום עבודה ממש – היינו הנתבע 1 ו/או מי מטעמו נכנסו בנעלי השותפות כמעסיקו של התובע. מכאן שהגורם, אשר אחראי על תשלום פיצויי הפיטורים (אשר מוכחשים כשלעצמם) ויתר רכיבי התביעה בגין כל תקופת העסקתו של התובע מתחילת עבודתו בשותפות ועד לסיומה (ככל שהתובע יהיה זכאי בעת סיום העסקתו לפיצוי פיטורים ויתר זכויות) הינו הנתבע 1".

10. איננו מקבלים את הטענה. סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 קובע כי עובד שעבודתו נפסקה עקב פירוק התאגיד שבו עבד, זכאי לפיצויי פיטורים כאילו פוטר. בפרשת גולדברג (עע 350/07 ראובן גולדברג ושות'שותפות רשומה נ' כנרת חנני יהודאי (13.2.08)), שעובדותיה דומות עד מאוד למקרה שלפנינו, פסק בית הדין הארצי כך, והדברים מתאימים בשינויים המחוייבים אף לענייננו:

"המשיבים הועסקו על ידי השותפות. שותפות זו הורכבה מרו"ח הרפז ומרו"ח אדמוני. גם אם קיים ספק אם שותפות זו פורקה או נכנסה להליך של פירוק, הרי אין חולק שהשותפות "שינתה את פניה" במובן זה שרו"ח אדמוני עזב אותה ובמקומו באו שותפים אחרים... מדובר בשינוי מהותי במעמדה של השותפות המקורית שהעסיקה את המשיבים ולכן יש לראות במצב שנוצר משום חילופי מעבידים שבנסיבות העניין מזכים את העובדים בפיצויי פיטורים.

בית הדין האזורי מצא לנכון לבסס את זכאותם של המשיבים לפיצויי פיטורים, על עילת "חילופי מעבידים" ולא על עילת פירוקה של השותפות מכח סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים. לדעתנו, ניתן היה לבסס את זכותם של המשיבים לפיצויי פיטורים גם על עילת הפירוק... אין ספק שהשותפות חדלה להתקיים במתכונתה המקורית עם עזיבתו של רו"ח אדמוני את המשרד. לפי פקודת השותפויות ניתן לראות את רו"ח אדמוני כמי שנתן הודעה על כוונתו לפרק את השותפות, דבר המהווה פירוק השותפות לפי סעיף 41(א)(ד) לפקודה....

מקובלת עלינו פסיקת בית הדין האזורי שעם פירוקה של השותפות יש מקום לחייב את רו"ח אדמוני באופן אישי בחיובי השותפות יחד עם שותפו לשעבר ועם השותפות עצמה... לעניין זה קובע סעיף 20(א) לפקודת השותפויות כי "כל שותף חב, יחד עם שאר השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף..." הוראה זו ברורה ומחייבת ומכוחה מוטלת חבות אישית על השותפים לחיובי השותפות".

המסקנה המתבקשת היא ברורה, ולפיה הנתבע 2 חייב בתשלום פיצויי פיטורים לתובע.

11. הנתבע 2 מעלה טענת הגנה נוספת כנגד התביעה לפיצויי פיטורים. על פיה, התובע כבר קיבל את פיצויי הפיטורים שלטענתו מגיעים לו, ועל כן אין מקום לחייב אותו לשלמם בשנית. לפי טענה זו, הנתבע 1 שילם לתובע מכספי השותפות הפרשי שכר בסך 39,762 ₪, על אף שהתובע כלל לא היה זכאי להפרשי שכר בסכום זה, ומאחר שסכום זה דומה "באופן מפתיע... עד כדי זהות" לסכום פיצויי הפיטורים המגיעים, אנו מתבקשים לקבוע שאין בסיס לתביעה מהנתבע 2 "להשתתף בתשלום פיצויים פיקטיביים שכבר שולמו" לכאורה (סעיף 17 לתצהיר הנתבע 2).

12. איננו מקבלים גם את טענה זו. להלן נפרט ונסביר מדוע:

ראשית הטענה לפיה "הפרשי השכר" ששולמו לתובע הם למעשה תשלום פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי לא נזכרה כלל בכתב הגנתו של הנתבע 2. גם בדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 11.9.11, שבו נרשם פרוטוקול מפורט עם טענות הצדדים, היא לא נזכרה. הפעם הראשונה שבה טען הנתבע 2 טענה זו היתה בתצהירו. כמובן שמידת האמון אותה נתנו לטענה כבושה שכזו הינה מועטה, ובהקשר זה נציין כי בשלבים המוקדמים יותר של ההליך (עד וכולל דיון קדם המשפט) היה הנתבע 2 מיוצג, כך שלא ניתן לייחס את ה"איחור" בהעלאת הטענה להיותו בלתי מיוצג;

שנית ברשות בית הדין, העיד מטעמו של הנתבע 2 רואה החשבון מר עמיקם בלטברג, על אף שרו"ח בלטברג לא הגיש חוות דעת מטעמו. רו"ח בלטברג בעדותו הראשית טען שהטבלה שעל בסיסה שילם הנתבע 1 לתובע כ- 40,000 ₪ פיצויי פיטורים היא "מזויפת", ובפועל הסכום שקיבל התובע הוא פיצויי הפיטורים להם היא זכאי התובע (עמ' 15 ש' 21). לא התרשמנו מעדותו של רו"ח בלטברג שאכן השותפות לא היתה חייבת לתובע דבר ביום פירוקה. ההיפך, רו"ח בלטברג ביסס את כל עדותו על כך שחישוב הפרשי השכר לתובע החל מיום 1.1.06 (נספח י"א לתצהיר התובע) הינו מזוייף. יחד עם זאת, רו"ח בלטברג הודה שלא קיבל לידיו, וגם לא ביקש לקבל, נתונים בדבר חובות אפשריים של השותפות לתובע שקדמו ליום 1.1.06 (עמ' 16 ש' 27) ומכאן שכלל לא היו בידיו נתונים כדי להעיד כפי שהעיד. בנוסף, רו"ח בלטברג הודה שמעולם לא טרח לדבר עם מר יורם גולדשטיין שערך את המסמך שבמחלוקת כדי לברר עימו כיצד ערך את אותו המסמך (ש' 19 עמ' 14).

כמו כן, הוא הודה לפחות בכך שחלק ממשכורותיו של התובע שולמו באיחור גדול (עמ' 17ש' 17, עמ' 17 ש' 22), דבר שיש בו כדי להסביר לפחות את חלק מהפרשי ההצמדה והריבית שנכללו בתחשיב;

שלישית בהינתן שהנתבע 2 טען שטענת ההגנה בה עסקינן מבוססת כל כולה על כך שחשב השותפות מר יורם גולדשטיין "זייף" נגד הנתבע 2 את מסמך הפרשי השכר, ניתן היה לצפות מהנתבע 2 שיזמנו למתן עדות. משבחר הנתבע 2 שלא לזמנו, אנו יוצאים מנקודת הנחה שהיתה לו סיבה טובה לכך, דהיינו שלו העיד בפנינו, לא היתה עדותו תומכת בעמדת הנתבע 2;

רביעית הנתבע 2 לא הציג כל מסמך התומך בטענתו, שהוכחשה בתוקף הן על ידי התובע והן על ידי הנתבע 1, לפיה "ביום פירוק השותפות לא היתה השותפות חייבת לתובע סכום כלשהוא" (סעיף 4 לתצהירו), ולמעשה השתית את כל טענתו בהקשר זה על עדותו של רו"ח בלטברג לגבי היותו של נספח י"א לתצהיר התובע מזוייף, טענה שכאמור לעיל לא ראינו לנכון לקבל. נציין בהקשר זה כי אין בידינו לקבל את טענת הנתבע 2 כי בשל מגוריו ברומניה הוא לא יכול היה לאתר מסמכים רלוונטיים (סעיף 17 לסיכומיו). כמובן מאליו שפתוחה היתה הדרך לנתבע 2 לנסות ולקבל מסמכים להוכחת טענותיו. יתירה מזאת, בסעיף 21 לכתב הגנתו טען הנתבע 2 כי "באמצעות הוצאת צווים מתאימים למוסד לביטוח הלאומי" יוכל להוכיח את טענתו בדבר היות הטבלה "מפוברקת ומנופחת". ומדוע לא דאג הנתבע 2 להוצאת צווים שכאלה? האם ייתכן שהבין בעצמו כי הצגת מסמכים נוספים לבית הדין לא תתמוך בטענותיו, ולכן העדיף שלא לבקש לקבלם? הפתרונים לנתבע 2;

חמישית הנתבע 1 העיד בפנינו, באופן אמין על פי התרשמותנו, על כך שנותרו לשותפות חובות כבדים, כולל לתובע, וזאת בניגוד מוחלט לטענות הנתבע 2:

"השותפות של רז ושלי היתה כמעט 30 שנה ובסוף שנת 2006 הסתיימה השותפות. כאשר מר רז נשאר ברומניה והשאיר חברה שוקעת בחובות אדירים. רז ברח לרומניה והשאיר את כל החובות כאן שאני שילמתי אותם ואני מדבר על 6 ספרות ביניהם החוב של התובע שהמשיך לעבוד במשרד ובא אליי בטענה שחייבים לו הפרשי שכר, על אף הקשיים ששילמתי חובות גם בשביל הנתבע 2, שילמתי את החוב הזה. התחשיבים נעשו ע"י החשב דאז של השותפות, וזה שהביא לי התובע לשלם, בקשיים רבים ובתשלומים שילמתי את החוב הזה והרגשתי שעשיתי את שלי" (עמ' 12 ש' 22).

שישית גם מחקירתו הנגדית הצולבת של התובע, התרשמנו שאין כל בסיס לטענות הנתבע 2 לפיה השותפות לא היתה חייבת לתובע כספים כלשהם (ראו למשל: עמ' 7 ש' 28; עמ' 8 ש' 151 עמ' 9 ש' 19; עמ' 11 ש' 1);

ושביעית טענתו של הנתבע 2 לפיה חברו התובע והנתבע 1 לביצוע "מניפולציה מספרית" (סעיף 14 לתצהירו) "הינדוס חוב פיקטיבי" (סעיף 16 לסיכומיו) ו"קונספירציה" (סעיף 16 לתצהירו) נגד הנתבע 2 אינה עולה בקנה אחד עם הטענה, שלא הייתה לגביה מחלוקת, לפיה התובע הגיש תביעה נגד הנתבע 1 לאחר שהאחרון פיטרו. איזו סיבה יש לתובע לשקר בבית משפט עבור מעסיק שפיטר אותו? על פי התרשמותנו, אין סיבה שכזו, ומכל מקום אנו לא התרשמנו שקיימת סיבה שכזו.

13. לסיכום, אנו דוחים את טענות הנתבע 2, ומקבלים את התביעה לחייבו בתשלום פיצויי פיטורים לתובע. באשר לגובה פיצויי הפיטורים, בתצהיר הנתבע 2 כמו גם בסיכומיו לא היתה כל מחלוקת לגבי תחשיב התובע, תחשיב המקובל גם על הנתבע 1, ועל כן אנו מקבלים אותו כנכון.

אנו מחייבים אם כן את הנתבע 2 לשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 39,762 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פירוק השותפות (31.12.06) ועד ליום התשלום בפועל.

לעומת זאת, אנו מקבלים את טענת הנתבע 2 לפיה אין מקום לפסוק לתובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, בשל התיישנות.

הפרשות בחסר לפנסיה

14. בסעיף 7 לכתב התביעה טען התובע, כי התובעים הפסיקו להפריש לו לפנסיה חמישה חודשים קודם לסיום עבודתו בשותפות. על פי חשבונו, על הנתבעים לשלם לו פיצוי על כך בסך 10,180 ₪ (חלק העובד שנוכה ממשכורתו, אך לא הועבר לקופה, וכן חלק המעביד). לתצהירו צירף התובע מסמך מטעם חברת מנורה (נספח י"ג) התומך בטענתו זו.

15. בכתב הגנתו של הנתבע 1 מצאנו הכחשה כללית ולא מפורטת של טענה זו. כתב הגנתו של הנתבע 2 כלל לא מכחיש את החוב הנטען. כל שנטען בו היה ש"ככל שהתובע יציג נתונים לכך יוכל הנתבע 2 ליתן התייחסות עניינית לכך" (סעיף 25 לכתב ההגנה). בתצהיר הנתבע 2 לא מצאנו כל התייחסות לרכיב תביעה זה. גם בסיכומיו של הנתבע 2 בעל-פה ולאחריהם בסיכומיו שבכתב לא מצאנו כל התייחסות לרכיב תביעה זה.

16. אשר על כן אנו מקבלים רכיב תביעה זה, וקובעים כי על הנתבע 2 לשלם לתובע סך של 10,180 ₪ בגין הפרשות בחסר לפנסיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום פירוק השותפות (31.12.06) ועד ליום התשלום בפועל.

סוף דבר

17. בטרם נחתום נבהיר, למען הסר ספק, כי פסק דין זה אינו עוסק כלל במערכת היחסית הכספית שבין הנתבעים עצמם עם פירוק השותפות. כפי שציינו עוד קודם לכן, הסכסוך הכספי שבין הנתבעים עצמם הינו נושא לבוררות המתנהלת בעצם ימים אלה. מכאן, שאין לשלול את האפשרות שהנתבע 1 יימצא חייב בסופו של יום (במסגרת הבוררות שבינו לבין הנתבע 2) בחלק או בכל הכספים אותם חוייב הנתבע 2 לשלם לתובע במסגרת פסק דיננו זה.

18. על הנתבע 2 לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. 39,762 ₪ הפרשי פיצויי פיטורים.
ב. 10,180 ₪ פיצוי בגין הפרשות בחסר לפנסיה.
ג. שני הסכומים שלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פירוק השותפות (31.12.06) ועד ליום התשלום בפועל.
ד. משני הסכומים שלעיל יש להפחית סך של 5,000 ₪ לאור הצהרת ב"כ התובע (עמ' 6 ש' 4 בעקבות הסכם הפשרה עם הנתבע 1), וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
ה. כמו כן ישלם הנתבע 2 לתובע הוצאות משפט בסך 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. ערעור יש להגיש בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ז חשון תשע"ג, 12 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.

נ.צ. דן זלינגר, מעבידים

דורי ספיבק, שופט
אב"ד