בימים אלה נדונה הצעת חוק פרטית, המבקשת להעניק פיצוי קבוע לילד שנולד בעל מום, ללא הטלת אשם בצוות הרפואי. הצעה זו חושפת פן אחד במתח שנוצר בתביעות רשלנות רפואית, בקושי של הממסד הרפואי איתן, בעלויות ההתדיינות הקשורות אליהן ובעומס שהן יוצרות על מערכת בתי המשפט.

 

באופן פרדוקסלי, דווקא מקום שבו קיימת חשיבות רבה להיבט הרגשי בסכסוכים הנוגעים להתרשלות צוות מטפל, מרבית התביעות מסתיימות בהסדר כספי לפני מתן פסק דין ולהיבט הרגשי של הסכסוך לא ניתן כל ביטוי. היחסים שבין המטופל למטפל מעומעמים לנוכח קיומו של מבטח, שלו אינטרסים מוסדיים-עסקיים השונים באופן מהותי מאלה של המטופל.

 

הליך של גישור ברשלנות רפואית עשוי להשלים את ההתייחסות להיבט הרגשי של הסכסוך (ובמיוחד להתנצל בפני המטופל מבלי לשאת באחריות משפטית), לפטור את הממסד הרפואי מחשיפה להטלת אחריות ומפגיעה במוניטין ובשמו הטוב, ולהציע פתרונות ממוניים למעסיק ולמבטח שיכולים להיות טובים יותר מאלה שיתקבלו במסגרת פשרה. הליך כזה אף יכול לתת במה להעלאת מידע חשוב שישמש מעסיקים ומוסדות רפואיים בניהול סיכונים ובהתמודדות טובה יותר עם שאלות של בטיחות החולה בעתיד.

 

תנאי חשוב להצלחתו של הגישור בכלל, והגישור ברשלנות רפואית בפרט, הוא השתתפותו הרצונית והמהותית של הצוות הרפואי-המעוול, שהוא צד לסכסוך. במחקר שפורסם לאחרונה בארה"ב ושבמסגרתו נעשו גישורים ב-31 תביעות כנגד בתי חולים (מתוכם 11 בניו-יורק), שיעור ההסדרים עמד על 70.6% מהמקרים. הזמן הממוצע לגישור היה 3.7 שעות, והסכומים המשולמים נעו בין 35,000$ ל-1.7 מיליון דולר.

 

59% מעורכי הדין שהשתפו בגישור כבר היו בתהליך דומה בעבר, כשלפרקליטי הנתבעים היתה הרבה יותר היכרות עם התהליך. משך ההכנה של עורכי הדין לגישור היה קצר באופן משמעותי בהשוואה להכנה למשפט: 6 שעות הכנה לגישור לעומת 100 שעות הכנה לביהמ"ש (זמן חציוני).

 

אחד הממצאים המעניינים של המחקר הוא כי עורכי דין, בעיקר מהצד של הנתבע, הראו פחות נכונות להגיע לגישור על אף החסכון המשמעותי שבהימנעות מהליך משפטי.

 

גם העדרם היחסי של נתבעים ממפגשי הגישור, שתורץ על-ידי עורכי הדין כ"עומס בעבודה" או רצון לחסוך מהרופא את אי הנוחות בעימות עם החולה, הצביע על כך שנתבעים נוטים להתעלם מלנצל את ההזדמנות הטמונה בהליך הגישור כדי ללמוד מטעויות ולהציע תיקונים להמשך.

 

חוסר השתתפותם של מטפלים בהליך הגישור סיכל אפשרויות של החלמה, הבנה, סליחה, ותיקון מערכת היחסים שבין הצדדים ושלל אפשרות של הפקת לקחים. בהקשר הזה, המחקר הצביע על כך שהצדדים, בעיקר הנתבעים, לא הפנימו את חשיבות הליך הגישור ברשלנות רפואית, בעיקר שיפור התקשורת שבין מטפל למטופל ומניעת תקלות.

 

בישראל תחום הגישור ברשלנות רפואית אינו מפותח דיו. בשטח מתקיימים גישורים, בהם נוטלים חלק מבטחים ועורכי דין ואולם נעדרים ממנו רופאים ומטפלים אחרים. ההסדר שמתקבל ממלא אחר ציפיות הצדדים במישור הממוני אך רחוק מלהשביע רצון בתחומי התקשורת שבין מטפל למטופל ובתחום הפקת הלקחים ומניעת הטעויות.

 

המחקר האמריקאי עשוי להצביע על המרכיבים החשובים שבהליך הגישור ברשלנות רפואית, שראוי להשלימם גם אצלנו, זאת ע"מ שההסדרים שיתקבלו ישקפו בצורה טובה יותר את האינטרסים של הצדדים וגם ימנעו סכסוכים נוספים בעתיד.

 

 

הכותב הוא ד"ר למשפטים, עו"ד ומגשר ברשלנות רפואית ובדיני בריאות