ילדי העובדים הזרים

על מנת לחסוך עלויות לחברות והגופים המייבאים את העובדים הזרים ארצה, החליטה מדינת ישראל כי עובד זר יוכל להישאר בארץ כעובד חוקי במשך כ-5.5 שנים. 

 

כאשר לוקחים אדם בשנות העשרים לחייו, למשך כ-5.5 שנים, ניתן להסיק כי ככל האדם, ישנו סיכוי גבוה, שבשנים אלה ירצה הוא להקים משפחה ואף להביא ילדים לעולם.

 

הילדים הללו, אשר "זכו" לכינוי "ילדי העובדים הזרים", הנם ילידי מדינת ישראל, אשר גדלים ומתחנכים בישראל, דוברי השפה העברית, אשר רואים עצמם כחלק מהתרבות הישראלית על כל המשתמע מכך. 

 

אם כן, ולאור האומר לעיל, הביאה עצמה מדינת ישראל למצב בו מתנגשים שני ערכים בעלי משקל רב, מחד, הערך של מדינה יהודית, ומאידך, טעמים הומניטאריים וזכויות אדם.  

 

לאור הפגנות רבות ומורת רוח אזרחית על חוסר הטיפול של המדינה בבעיה אליה נקלעה,  החליטה ממשלת ישראל בחודש אוגוסט 2010 על מתן מעמד לילדי העובדים הזרים העונים לקריטריונים עליהם החליט משרד הפנים.

 

על כן, הגישו מאות ילדים ובני משפחותיהם בקשות למתן מעמד בישראל לאור החלטת הממשלה. 

מאז ועד היום חלפה עברה לה כשנה וחצי, במהלכה משרד הפנים מעכב מתן התשובות בעניינם של הילדים, זאת על אף שחלקם הגדול עומד בכל הקריטריונים שנקבעו בבקשה. ראוי להדגיש כי ילדים אשר אינם עונים לאחד מהקריטריונים נענו אוטומטית בתשובה שלילית. 

 

אם כן, הסיטואציה נכון להיום הנה כלדקמן: הממשלה החליטה על מתן אזרחות, הילדים הגישו את בקשתם, לא קבלו כל מענה, ובינתיים הם שוהים בארץ ללא כל מעמד, ללא כל אפשרות חוקית להתפרנס בכבוד ועוד כהנה וכהנה. 

 

המצב הנוכחי הנו בלתי מתקבל על הדעת, עושה רושם שכל מטרתו לייאש את הפונים אשר לבטח בלית ברירה יבחרו במוקדם או במאוחר לזנוח את זכויותיהם ולעזוב את הארץ על מנת שיוכלו להתפרנס כראוי. 

 

הכותב הנו עו"ד דן קלדרון, המתמחה בתחום המשפט המנהלי.