סירוב בית החולים להעניק טיפול- רשלנות רפואית?

חובתו של כל איש צוות רפואי ושל כל מוסד רפואי לתת טיפול לחולה הנמצא במצב חירום רפואי הינה עקרון יסוד ברפואה. החובה המוסרית להושיט סיוע רפואי קבועה הן בשבועת היפוקרטס והן בשבועת הרופא העברי.

חוק זכויות החולה, התשנ"ו 1996 קובע אף הוא כי כל אדם הנזקק לטיפול רפואי בישראל, זכאי לקבלו, בהתאם לדין ולכללים הנוהגים במערכת הבריאות, וכי חולה המצוי במצב חירום רפואי זכאי לקבל טיפול ללא תנאי.

בתא (מחוזי י-ם) 7513/05 ‏‏ ד. מ. (קטינה) נ' בית החולים "הסהר האדום"‏ (פורסם במאגר משפטי נבו) דן בית המשפט בטענת התובעים כי האחות בבית החולים "הסהר האדום" סירבה לקבלה את אם התובעת, בעת שכרעה ללדת, והפנה אותה לבית חולים מוקסאד, מבלי לבדוק אותה ומבלי לקרוא לרופא לצורך ייעוץ, בטענה כי בית החולים אינו ערוך ללידת תאומים.

כתוצאה מהעיכוב שנגרם בהעברת היולדת לבית חולים מוקסאד, נגרם נזק מוחי לתובעת, ולטענת התובעים, לו היה מבוצע לתובעת ניתוח קיסרי באופן מיידי בבית החולים הסהר האדום, הייתה נמנע נזק זה.

בית המשפט ציין כי מחובתו של בית חולים להושיט טיפול רפואי לאדם הזקוק לו, מכח סעיפים 24 ו-27 לפקודת בריאות העם, 1940, ומכח ההלכה הפסוקה.

בית המשפט הדגיש כי למרות שחוק זכויות החולה לא היה בתוקף ביום לידת התובעת, הרי שמתן טיפול רפואי לחולה, ובפרט לאישה הכורעת ללדת הינו עקרון יסוד, המצוי בלב ליבה של הרפואה מימים ימימה, והמהווה באופן ברור חובה החלה על הרופא מכח שבועת היפוקרטס ומכח שבועת הרופא העברי.

בית המשפט התייחס גם לדין האמריקאי המחייב בית חולים ציבורי לקבל חולה הנמצא במצב חירום רפואי, והקובע כי בית חולים העובר על החוק צפוי הן לקנס והן לתביעה אזרחית, וכן למשפט המקובל אשר התבסס על עקרון ההסתמכות, על חובותיהם האתיות של רופאים ועל קיום זיקה בין מטפל למטופל, לשם הטלת חובה על רופא להושיט עזרה רפואית.

בית המשפט הוסיף והתייחס לעמדת המשפט העברי, הקובע, ככלל, כי מחדל מלבצע פעולה מסוימת אינו מקים חבות בנזיקין, אולם ציין כי קיים חריג לכלל זה, כאשר קיימת התחייבות מוקדמת בין המזיק לניזוק, או כאשר הניזוק הסתמך בדרך כלשהיא על המזיק.

בית המשפט סיכם וקבע כי על פי כל שיטות המשפט שהוזכרו לעיל, אין ספק כי חלה על מוסד רפואי חובה לטפל במקרה רפואי דחוף, כמו באישה הכורעת ללדת.

לאור האמור לעיל, קיבל בית המשפט את התביעה.

בית המשפט הוסיף וקבע כי לתובעת היה אשם תורם בשיעור של 25% לקרות הנזק, שהתבטא בכך שלא ביצעה בדיקות אליה הפנה אותה הרופא ושהשתהתה בפניה לבית החולים לאחר שהופיעו אצלה הצירים.