האם יש לקיים את צוואתה האחרונה של אישה שהלכה לעולמה לפני מספר שנים, אשר הורתה במסגרתה להעביר את כל רכושה לידי בנה, תוך נישול שתי בנותיה האחרות מהעיזבון? מנגד, אולי יש לבטל את הצוואה מאחר שהמנוחה חתמה עליה מבלי להבין את תוכנה ומתוך השפעה לא הוגנת?


בשאלות אלו דן לאחרונה בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, במסגרת בקשה שהגיש הבן לקיום הצוואה, ומנגד התנגדותן של שתי אחיותיו לקיומה. המנוחה חתמה בחייה על שלוש צוואות, כאשר באחרונה הורישה את מלוא רכושה לבנה. היא הלכה לעולמה כחצי שנה לאחר מכן.


שתי האחיות כלל לא היו בקשר עם אמן במשך שנים


בנותיה של המנוחה טענו כי מצבה הרפואי במועד שבו חתמה על הצוואה לא אפשר לה להבין על מה היא חותמת, וכי הייתה תלויה בצורה מוחלטת באחיהן, אשר ניסה לנשל אותן מקבלת חלקן בעיזבון תוך השפעה לא הוגנת. מנגד טען האח כי אמו הייתה כשירה לחלוטין והייתה מעוניינת בהדרת אחיותיו מהצוואה.


מומחה רפואי אשר מונה מטעם בית המשפט קבע כי סביר יותר שהמנוחה אכן לא הייתה כשירה לחתום על המסמך, אולם רופא אשר הכיר אותה וטיפל בה באופן שוטף בבית האבות שבו התגוררה העיד כי מצבה הקוגניטיבי במועד החתימה אפשר לה לבצע את הפעולות המשפטיות הללו.


השופט החליט לקבל את חוות דעתו של הרופא אשר הכיר את הקשישה באופן אישי, וקבע כי הייתה כשירה לערוך את הצוואה. כמו כן, הוא לא מצא דבר בטענתן של שתי הבנות בנוגע להשפעה לא הוגנת, בייחוד מאחר שלא היו בקשר עם אמן ולא היו יכולות להעיד על יחסיה עם אחיהן. על כן נקבע שיש לכבד את רצון המנוחה, ולדחות את ההתנגדות אשר הוגשה לקיום הצוואה. בשל תוצאת פסק הדין, האחיות חויבו בהוצאות משפט בסכום של 70 אלף שקלים, אשר יועבר לאחיהן.


מה היו ההבדלים בין שלוש הצוואות שערכה המנוחה?


כבר בצוואתה הראשונה אשר נחתמה בשנת 1995, הורישה האישה את כל רכושה לבנה. כשנתיים לאחר שהתגרשה וקיבלה את מרבית דירת המגורים שהייתה שלה ושל בעלה, חתמה על צוואה שנייה שבה הורישה את כל רכושה וכ-87% מזכויותיה בדירה לבן. האחיות קיבלו כ-13% מהזכויות בדירה. ואולם, כעשר שנים אחרי כן חתמה המנוחה על צוואתה השלישית והאחרונה, שבה הורתה שוב להעביר את כל הרכוש במלואו לידי הבן בלבד.


בנותיה טענו כי אחיהן ניסה לנשל אותן באופן לא הוגן מחלקן בירושה במשך שנים, וכי דעתה הייתה משובשת עליה במועד חתימתה על הצוואה האחרונה. הן תיארו כיצד הייתה תלויה לחלוטין בבנה וכי מצבה הנפשי התערער לאחר הגירושין עד שסילקה את שתיהן מביתה.


מצדו השני של המתרס, טען הבן כי אמו לא סבלה מכל מגבלה רפואית והייתה כשירה לחלוטין. זה היה רצונה להדיר את בנותיה מהירושה, טען, הן מכיוון שהשתייכה למגזר החרדי אשר אינו נוהג להותיר ירושה לבנות, והן מאחר ששתיהן התייחסו אליה באופן מחפיר.


מה הייתה יכולתה הקוגניטיבית של הקשישה, והאם הבינה על מה חתמה במועד שבו נערכה הצוואה?


המומחה הרפואי אשר מינה בית המשפט לבחינת כשירותה של המנוחה, ערך את חוות דעתו על פי התיעוד הרפואי שלה, מבלי שפגש בה ולו פעם אחת בעודה בחיים. בהתאם למסמכים הרפואיים, הוא קבע כי מצבה הקוגניטיבי התדרדר במהירות, ולכן מסקנתו היא כי קיימת הסתברות גבוהה יותר שבמועד עריכת הצוואה, המנוחה לא הייתה כשירה לחתום עליה.


האחיות אף הגישו כמה תצהירי עדות של מכרים שונים אשר העידו על מצבה של אמן, אולם התברר כי אף אחד מהם לא היה בקשר עם האם בשנותיה האחרונות, ולכן השופט דחה את התצהירים.


בנוגע לחוות הדעת של המומחה הרפואי, העדיף השופט לקבל את חוות דעתו של הרופא אשר טיפל במנוחה באופן קבוע במשך שנים ארוכות. אותו רופא העיד כי הייתה צלולה ועצמאית, עם ירידה קוגניטיבית קלה בלבד שלא הפריעה לה להתנהל בבית האבות. הוא הבהיר כי ההתדרדרות החדה במצבה אירעה כחודשיים אחרי שערכה את הצוואה.

 

יש לך שאלה?

עריכת צוואה | רישום צוואה


עוד ביטל השופט את טענתן של שתי האחיות להשפעה בלתי הוגנת, אשר לא הוכחה כלל, והבהיר כי לא מספיק להטיל ספק בנוגע לרצונו החופשי של אדם שנפטר, אלא יש להוכיח זאת באופן ברור. השופט החליט לדחות את ההתנגדות לקיום הצוואה ולקבל את בקשתו של הבן לקיומה. שתי הבנות חויבו בהוצאות המשפט של אחיהן וישלמו לו סכום של 70 אלף שקלים.


ת"ע 59653-12-14