ביולי 2014, התובעת, ילידת 1943, עורכת דין במקצועה, נפלה לטענתה, בשעות בוקר, בעת שהלכה על מדרכה בסמוך לביתה, כתוצאה מהתקלות במבנה בטון שהיה מונח על המדרכה, ונפגעה בפניה ובעיקר באפה. באותו אירוע נגרם לה שבר באף וסטיה של המחיצה.

 

התובעת טענה כי כעבור שבוע מיום התאונה, ראתה פועלים מחליפים את מבנה הבטון. התובעת ניסתה לברר מדוע מחליפים את המבנה והפועלים השיבו לה שמישהי נפלה ושברה את האף ופנתה לעירייה. התובעת הוסיפה שלא ראתה מבנים מסוג זה בשום מקום בעיר ואחד מהשכנים אמר לה שבזמנו גר בבית הסמוך עובד העירייה ועשו לבקשתו את מבני הבטון.

 

התובעת הציגה בפני בית המשפט תמונות מקום האירוע, ומהן עלה שמבנה הבטון שבו נתקלה הוא מבנה מרובע, אשר הוצב ככל הנראה במטרה למנוע מכלי רכב לחנות על המדרכה בסמוך לבניינים. ליד המקום שבו הוצב מבנה הבטון ישנה כניסה לחנייה ומדרכה מונמכת וניתן להניח שכלי רכב היו יכולים לנצל את הנמכת המדרכה כדי לעלות על המדרכה ולחנות במקביל לגדר הבניין.

 

כאמור, התביעה הוגשה נגד עיריית רמת גן כמי שהציבה את מבנה הבטון ובעלת המקרקעין, מי שאמונה על פי הדין על מיגור מפגעים בשטח העיר ונגד חברת הביטוח שמבטחת את העירייה.

 

הנתבעות לא הכחישו שהתובעת אכן נתקלה במבנה הבטון ונפלה, אולם טענו, שמדובר במבנה שהוצב כדי למנוע חניה ושלא הוכח בשום פנים ואופן שהעירייה התרשלה. עם זאת, הנתבעות נמנעו מלהביא ראיות כדי להוכיח את שיקול הדעת שהפעילה העירייה בעת הצבת מבני הבטון.

 

כמו כן, הנתבעות טענו כי יש לייחס אשם תורם משמעותי לתובעת, אשר הייתה אמורה לשים לב לאופן צעידתה ודרך הליכתה, במיוחד כאשר מדובר בתאונה שאירעה באור יום, והתובעת מכירה היטב את המקום.

 

לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר הראיות, התרשם בית המשפט שעדותה של התובעת לנסיבות התאונה מהימנה ואמינה. על כן, נדרש להכריע האם ניתן לקבוע שאופן הצבת מבני הבטון מהווה מפגע, כטענת התובעת, או שמא יש לקבל את עמדת הנתבעות, שמבני הבטון נועדו לחסום חניית רכבים לא מהווים מפגע.

 

בית המשפט ציין כי לא פעם נפסק, שעל העירייה, כמי שאמונה על תקינות המדרכות ברחבי העיר והטיפול בהן בצורה מיומנת וזהירה, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי תושבי העיר ומבקריה. והוסיף כי היה על העירייה לצפות שהצבת מבנה בטון נמוך על גבי מדרכה המהווה מעבר עשוי להקים מפגע.

 

העירייה לא הוכיחה שיקול דעת בעצם הצבת מבני הבטון

 

בית המשפט ציין כי ישנן נסיבות שבהן התועלת שבהצבת מבני בטון כדי למנוע חניה, עולה על הסיכון שיש בו מפגע, ומשכך עצם הצבת מבנה בטון המונע חניה אינו מהווה ראיה לקיומו של מפגע והפרת חובת זהירות פרטנית. עם זאת, בעת הצבת מתקן כלשהו על המדרכה, על העירייה מוטלת חובה בסיסית לשקול, לבחון ולהגיע למסקנה, שאכן באופן ובמקום ההצבה אין משום מפגע וכי התועלת עולה על הנזק שעשוי להיגרם היא בבחינת הרע במיעוטו.

 

במקרה זה, הנתבעות לא הוכיחו שהופעל שיקול דעת מסוג זה. נציג מטעם העירייה מסר שמדובר בהחלטה של ועדת תנועה ואולם לא הוכח כי אכן כך הדברים ולא הוכח שיקול הדעת שהופעל בהצבת מבני הבטון, וכן בהחלפתם לאחר תלונת התובעת ובהסרתם בסופו של דבר.

 

יש לך שאלה?

פורום תאונות כלליות - בבית, ברחוב, שטח ציבורי, מתקני ספורט, פיצויים ועוד

 

בנסיבות אלה, הגיע בית המשפט למסקנה, שהתובעת עמדה בנטל להוכיח, כי הנתבעת אשר נושאת בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיה התרשלה בעצם הצבת מבני הבטון. אך מאחר שהאירוע התרחש בשעות הבוקר, בסביבה מוכרת יחסית לתובעת, נקבע כי אשמה התורם של התובעת עומד על שיעור של 30%.

 

בסופו של דבר התביעה התקבלה ונקבע כי התובעת זכאית לפיצויים בגין הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות, עזרה, הוצאות ונזק לא ממוני בסך כולל של 66,000 שקלים. לאחר ניכוי אשם תורם בשיעור של 30% חויבו הנתבעות לשלם לתובעת סך של 46,200 שקלים, בצירוף הוצאות עבור חוות דעת המומחה מטעמה ושכר טרחת עורך דין.

 

ת"א 3766-05-17