על פי עובדות כתב האישום, בינואר 2015, הנאשם, אב לילדה כבת שבע שנים, הגיע בסמוך לשעה 12:30 יחד עם בתו, לבית החולים איכילוב בתל אביב, לצורך בדיקת אוזניים לילדה. את הבדיקה ערך המתלונן, רופא המתמחה ברפואת אף אוזן גרון לילדים.
לקראת תום הבדיקה, תקף הנאשם את המתלונן בכך שסטר על פניו בחוזקה וגרם לו לחבלה באזור האפרכסת, הצוואר ולחי ימין. בנסיבות אלו האב הואשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי הוראות סעיף 380 לחוק העונשין, הקובע כי אדם התוקף את חברו וגורם לו בכך חבלה של ממש, צפוי לעונש שיכול להגיע עד שלוש שנות מאסר.
הנאשם אישר כי אמנם נכח בזמן ובמקום הנטענים בעובדות כתב האישום, אך הכחיש ביצוע כל עבירה, ואף טען כי לא תקף את המתלונן, אלא הרופא תקף ופעל בצורה אלימה כלפי הילדה.
המתלונן הצהיר בפני בית המשפט כי הוא עובד מעל 10 שנים בבית חולים. האירוע התרחש במרפאת אף אוזן גרון, בשעות הצהריים ובעת שהמרפאה כבר הייתה ריקה. המתלונן הסביר, כי הילדה הגיעה לבדיקת אוזניים, שנעשית עם מיקרוסקופ. הילדה התנגדה לבדיקה, והאב לא סייע לו, לכן נאלץ לבקש עזרה משני רופאים אחרים.
הרופאים אחזו בילדה שהייתה מאוד עצבנית, והתנגדה בכוח לבדיקה. לאחר שהסתיימה הבדיקה, המתלונן התיישב מאחורי שולחנו והבחין בזווית העין ביד של הילדה, שמנסה להכות אותו. הרופא הסתובב ותפס אותה משורש כף היד ושאל אותה מה היא עושה. האב שאל את הבת אם הרופא הכאיב לה, הרופא התנצל והמשיך בעבודתו וכאשר סיים, לקח האב את המרשם והכניס לכיס. לפתע הרגיש הרופא סטירה שלא ידע מהיכן הגיעה. האב אמר: "עכשיו אנחנו פיטים" ויצא החוצה.
האב טען כי הרופא הכאיב לילדה ועיקם לה את היד
מנגד טען הנאשם כי הגיע למרפאה עם בתו, לצורך ביקורת. הנאשם הכחיש כל תקיפה וטען כי המתלונן הוא זה שפעל באלימות. לדבריו הרופא תקף את הילדה, סובב לה את היד בכוח ועיקם אותה. האב שראה את הילדה בוכה נלחץ, ואמר לרופא בטון לא מאיים, שזה לא יעבור בשתיקה, לכן הרופא הגיש עליו תלונה, מחשש לפיטורין.
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים והעדים מטעמם, העדיף בית המשפט את גרסת המתלונן על פני גרסת הנאשם. המתלונן מסר גרסה עקבית שיש בה היגיון פנימי רב, לעומת הנאשם שמסר גרסה מאולצת, שאין בה כל הסבר משכנע לעובדה הפשוטה שהוא נמנע מלהתלונן על תקיפת בתו ולא העלה את הנושא בפני גורם רשמי כלשהו עד שזומן לחקירה באזהרה בחשד לתקיפת המתלונן.
בית המשפט ציין כי אין מחלוקת שמיד לאחר האירוע עזב הנאשם עם בתו, את המרפאה, כאשר הנאשם עצמו חזר וציין שרק רצה לנוס מהמקום. אף התנהגות זו מעידה על כך שאין כל ממש בטענתו אודות תקיפה כביכול של הילדה במהלך האירוע.
בית המשפט קבע כי מדובר בהימלטות מזירת עבירה, שהיא כשלעצמה התנהגות מפלילה של הנאשם, ואף נסיבות ההימלטות מעידות על כך שהילדה כלל לא נפגעה מהרופא, שהרי לו כך קרה היה הנאשם פונה לקבלת עזרה רפואית ולא ממהר לצאת מבית החולים. בית המשפט ציין בהקשר זה, כי בתחילת עדותו תיאר הנאשם את התקיפה של הילדה באופן מועצם, כאשר רק בלחץ החקירה הנגדית, שבה נתבקש להסביר מדוע לא דאג לטיפול רפואי עקב התקיפה, מיתן את תיאור הפגיעה.
בית המשפט סבר כי גם בעדויות עדי ההגנה לא היה כדי להועיל לנאשם. אביו של הנאשם, אשר המתין מחוץ למרפאה בעת הבדיקה, חרף רצונו הברור לסייע לבנו, בסופו של דבר הודה כי בזמן אמת לא דיבר עמו על כך שהרופא הרביץ לילדה. כמו כן, אחיו של הנאשם, אישר כי הנאשם התקשר אליו להתייעץ, אך הוסיף שייעץ לו להתלונן על תקיפת הילדה והנאשם לא עשה כן למרות שככלל הוא נוהג לפעול בהתאם לעצותיו.
יש לך שאלה?
בנסיבות אלה השתכנע בית המשפט, כי דווקא העובדה שהנאשם לא פעל על פי עצת אחיו ולא פנה למשטרה מלמדת, מצד אחד שלא היה לנאשם על מה להתלונן, ומצד שני, שהנאשם חשש כי תלונה מצדו תגרור בסופו של דבר חקירה נגדו. מאחר שעובדות כתב האישום הוכחו, מעבר לכל ספק סביר, הרשיע בית המשפט את הנאשם בעבירה שבה הואשם בכתב האישום, כלומר בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי הוראות סעיף 380 לחוק העונשין.
ת"פ 17551-03-16