פיצויים לאחר נפילה בכביש עקב הפרשי גובה

בשנת 2013 צעדה אישה בת 73, העוסקת בהדרכת ספורט לנשים בגיל הזהב, בדרך צדדית בירושלים בשעות הערב, מעדה על מכשול ונפצעה בידה. בתביעה שהגישה כנגד עיריית ירושלים טענה כי על הרשות המקומית לפצות אותה על נזקי הגוף שנגרמו לה עקב רשלנותה, בעוד העירייה טענה מנגד כי כלל לא מדובר במפגע וכי המקום שבו נפלה הוא כביש שירות שאינו מיועד להולכי רגל, כך שהתובעת סיכנה את עצמה והאחריות מוטלת עליה.

מאחר שבמקום לא הוצבו תמרורי אזהרה או הכוונה להולכי הרגל, קבע שופט בית משפט השלום בירושלים כי העירייה אכן התרשלה בתפקידה וכי עליה לפצות את האישה. עם זאת, הוא ייחס 30% מהאחריות לקרות התאונה לתובעת עצמה, משום שלא בחרה בדרך הבטוחה ביותר לצעידה, והיה עליה לנקוט משנה זהירות.

לאחר ניכוי סכום הפיצוי בגין רשלנות תורמת, חויבה העירייה בפיצויים עבור כאב וסבל, אובדן שכר, עזרת הזולת והוצאות רפואיות בסכום כולל של 70 אלף שקלים. כמו כן חויבה עיריית ירושלים לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בסכום של 14 אלף שקלים.

האם הפרשי הגובה בין שני חלקי הדרך אשר גרמו לנפילתה של האישה מהווים מפגע המסכן את משתמשי הדרך?

מצדו האחד של המתרס, סיפרה האישה כיצד יצאה מבניין בגבעת שאול בשעת ערב, ונפלה בעודה צועדת לעברו השני של הכביש, שם נמצאת תחנת האוטובוס. זאת לטענתה בעקבות היתקלות במפגע בגובה מספר סנטימטרים שהפריד בין אספלט לחלקת אבנים, אשר לא הבחינה בו מאחר שלא הייתה מותקנת תאורה במקום.

בעקבות נפילתה היא שברה את היד, והייתה מאושפזת במשך מספר ימים בבית חולים ובמהלכם עברה ניתוח לקיבוע השבר.

מצדו השני של המתרס, טענה העירייה כי היא לא אחראית לנזקי הגוף של האישה, מאחר שלא הוכח כי נגרמו בעקבות מפגע כלשהו. היא טענה כי מקום הנפילה הוא כביש שירות, ובהיותו כביש הוא אסור לשימוש על ידי הולכי רגל. זאת בייחוד כאשר לצדו נמצאת מדרכה המיועדת להולכי הרגל.

כמו כן נטען כי אותו מפגע הוא למעשה מדרג המחבר בין שני כבישים, אשר מיועד לסמן את המעבר אל כביש השירות עבור נהגי הרכבים.

האם עיריית ירושלים התרשלה ולא דאגה לבטיחות המשתמשים בדרך, או שמהירות הליכתה של האישה היא הגורם לתאונה?

הרשות המקומית אחראית לדאוג שרחובותיה ומדרכותיה תקינים ונטולי מכשולים, אשר עלולים לסכן את בטיחותם של האנשים המשתמשים בדרכים אלו. ואולם מצד שני לא כל נפילה במדרכה או בכביש מצדיקה הטלת אחריות על הרשות המקומית, מאחר שמצופה מהאנשים לנקוט אמצעי זהירות, להסתכל על הדרך ולא להסתכן מעבר לצורך, היות שמכל מקום לא מדובר במשטח סטרילי ונטול סיכונים.

במקרה הזה, טענתה של התובעת הייתה כי העירייה אחראית לנזקיה משום שהפרה את חובת הזהירות, ואילו העירייה טענה כי הסיבה לתאונה הייתה מהירות צעידתה של האישה, וזאת משום שמקום התאונה היה תקין ומואר וללא שום מפגע.

השופט קבע כי סביר שהאישה אכן מיהרה כדי להספיק להגיע לאוטובוס. תמיכה לכך נמצאה בטופס השחרור מביתה חולים, שם נרשם שנפלה כשרדפה אחרי אוטובוס, וכן נסיבות המקרה הובילו למסקנה דומה.

נוסף על כך, השופט הסכים עם העירייה וקבע כי מקום התאונה הוא כביש שירות שאינו מיועד להולכי רגל, ולא כביש משולב כפי שטענה התובעת. כלומר, התובעת לא הייתה אמורה לצעוד שם.

האם העובדה שמדובר בכביש שירות מטילה אחריות לנזק על האישה בלבד?

אף על פי שמדובר בכביש, העירייה הייתה צריכה להתקין ולהסדיר את בטיחותם של הולכי הרגל באזור. ואולם לפי התמונות וחומר הראיות, קבע השופט כי העירייה לא הציבה תמרור או סימנה מעבר חציה המיועדים להולכי הרגל, ובכך למעשה התרשלה.

עם זאת, מאחר שהתובעת בחרה לחצות את הכביש באופן אלכסוני וללא מעבר חציה, קבע השופט כי הייתה צריכה לנקוט משנה זהירות ולא לצעוד במהירות, בייחוד כאשר מדובר בשעת חושך ובכביש שבו עוברים כלי רכב.

יש לך שאלה?

פורום תאונות כלליות - בבית, ברחוב, שטח ציבורי, מתקני ספורט, פיצויים ועוד

מכיוון שלא בחרה בדרך ההליכה הבטוחה ביותר עבורה, ייחס השופט אשם תורם בשיעור של 30% לתובעת עצמה. לאור זאת ועל סמך נתונים שונים כגון גילה ושיעור הנזק שנגרם לה, תוך ניכוי הרשלנות התורמת, נקבע כי היא זכאית לפיצויים בסכום של 70 אלף שקלים. העירייה אף תשלם את הוצאות המשפט בסך של 14 אלף שקלים.

ת"א 34299-06-14