בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, פסק בשבוע שעבר (יום ג') לטובת בעל אשר נותר מסורב גט מאשתו במשך שנים. האישה חויבה לפצותו בכ-45 אלף שקלים.


לפי כתב התביעה, לאחר למעלה מ-30 שנות נישואים וחמישה ילדים, הגיעו נישואי הצדדים לסיומם, כאשר בשנת 2002 הגיש התובע תביעת גירושין בבית הדין הרבני נגד הנתבעת. אולם, למרות החיכוכים הרבים ביניהם השניים המשיכו להתגורר באותו הבית, כאשר האישה מסרבת בכל תוקף לקבל גט מידי בעלה.


לאחר הגשת תביעת הגירושין, פסק בית הדין הרבני כי האישה תחויב בגט. האישה ערערה על ההחלטה, וכשלוש שנים לאחר מכן, פסק בית הדין הרבני הגדול כי ערעורה נדחה, וכי היא מחויבת לקבל גט מבעלה. אולם, בכך לא תמה הפרשה, שכן פסק הדין ניתן במחלוקת פרשנית וחלפו עוד כארבע שנים עד שנתן ביה"ד החלטה סופית בעניין. וכך, רק בשנת 2009, נקבע כי אין מנוס מגירושין וכי על אחד הצדדים לעזוב את הבית, ואז ייקבע סידור הגט. 


בשנת 2013, לאחר כעשר שנים מתביעת הגירושין הראשונה שהוגשה על ידי הבעל, סירבה הנתבעת לקבל גט מידיו בפעם השלישית.


בתביעתו לביהמ"ש לענייני משפחה, טען התובע כי התנהלות הנתבעת במשך השנים גרמה לו לנזקים רבים, הן ממוניים והן נפשיים, כאשר היא דוחה או לא מתייצבת כלל לדיונים, מסרבת שוב ושוב לקבל גט מידיו למרות שברור שנישואיהם תמו, וכל זאת מסיבות רכושיות ומניסיון לקבל לידיה כספים נוספים. 


בתביעתו, ביקש התובע לקבל פיצוי מהנתבעת בסך כולל של 300 אלף שקלים, בגין נזק לא ממוני, וכפיצוי על התנהלותה הזדונית כלפיו.

 

הנתבעת: לא מדובר בסירוב גט אלא בניסיון להסדיר זכויות 


מנגד, טענה האישה כי הבעל מגזים בטענותיו ומועד חיובה בגט הינו ב-2012 ולא עשר שנים קודם לכן כפי שטען. לפיכך, הטענה כי היא משכה אותו במשך 10 שנים, באופן זדוני ומכוון אינה נכונה. כמו כן, ציינה כי לא מדובר בסירובה להתגרש, אלא ברצונה הלגיטימי לדאוג לזכויותיה הרכושיות, ולוודא כי תקבל את המגיע לה לאחר 30 שנות נישואין, ולא תיוותר מחוסרת כל. לטענתה, בעלה ביקש לזרוק אותה לרחוב מבלי לתת לה דבר, בעוד הוא חי עם פילגשו.


עוד הוסיפה הנתבעת להגנתה, כי התובע הוא זה שמעכב את ביצוע הגט מאחר ואינו מוכן לדון ולהסדיר את סוגית המדור, ולהגיע איתה להבנה ביחס לזכויותיה בדירה וברכוש המשותף.


לאחר שמיעת טענות הצדדים, ציינה השופטת בתחילת דבריה כי נראה ששני הצדדים הינם "צרכנים של המערכת המשפטית" וכי המחלוקות ביניהם נדונו בכל ערכאה אפשרית, מבלי להגיע לפתרון ממשי. השופטת קיבלה את טענת האישה, וקבעה כי מועד פסק דינו האחרון והקובע של בית הדין הרבני הינו ב-2012, ועל כן אין לקבל את טענות התובע בדבר היותו נתון לחסדי הנתבעת במשך 10 שנים.


יתרה מכך, ציינה השופטת כי העובדה שהתובע חי עם הנתבעת באותו הבית במשך השנים, ועד למתן פסק הדין האחרון, מעידה על כך כי למעשה לא נפגע באופן ממשי מהסירוב לכאורה, בעיקר לאור העובדה כי בית הדין נתן לו רשות לשאת אישה אחרת על פניה של הנתבעת, לפני הסדר הגט ביניהם.

 

ביהמ"ש: האישה אינה משוחררת מחובותיה כלפי בעלה 


יחד עם זאת, קבעה השופטת כי גם האישה מצדה לא וויתרה, ועשתה ככל שביכולתה למנוע את הגט עד לסידור ולקבלת זכויותיה הרכושיות. לפיה, העובדה כי הבעל "שוחרר" בבית הדין, וקיבל אישור לשאת אישה אחרת, אינה משחררת את האישה מחובותיה כלפי בעלה, ומכך שהיה עליה לקבל גט מידיו.

 

יש לך שאלה? 

פורום טוען רבני | סרבנות גט | כתובה - יש לך שאלה?
פורום הסכם גירושין

 

לבסוף, קבעה השופטת כי בסירובה לקבל גט, ביקשה הנתבעת לחזק קלף מיקוח שהיה בידה, לשם קבלת תנאים טובים יותר בחלוקת הרכוש. התנהלות כזו, לפי השופטת, אינה ראויה, ומן הראוי כי ראשית יסדירו השניים את הגירושין ביניהם, ויפנו לתביעות הרכוש לפי החוק.


לפי כל אלה, חייבה השופטת את האישה בתשלום פיצוי לבעלה בסך 45,760 שקלים בגין נזקים שגרמה לו עם סירובה לקבל גט, וכן בתשלום עתידי של 2,080 שקלים בעבור כל חודש בו תעמוד על סירובה מיום מתן פסק הדין. כמו כן, חויבה הנתבעת בתשלום שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסך 10,000 שקלים.

 

תמ"ש 53194-01-13