בית המשפט לענייני משפחה פסק לאחרונה פיצוי בסך מיליון שקלים לאב בגין חטיפתו של בנו בידי אשתו לשעבר. פסק הדין, שאושר היום (יום ד') לפרסום, ניתן כעשר שנים לאחר החטיפה.


לאחר שנישואיהם עלו על שרטון, הגיעו הצדדים להסדר במסגרת הליך הגירושין ביניהם, כך שנקבעו הסדרי ראיה בין התובע לבנו, הכולל מפגשים ולינה בביתו. בנוסף, ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ לילד, עד להגיעו לגיל 18 מחשש לבריחתה של האם.


אולם, למרות ההסדר ביניהם, הצליחה הנתבעת לטוס, בשנת 2000, יחד עם בנם בן ה-4 לארצות הברית, ללא ידיעתו או הסכמתו של התובע וללא צו בית משפט.


מבלי לדעת על המתרחש, הגיע התובע לגן הילדים לקחת את בנו. שם נאמר לו כי האם העבירה את הבן לגן אחר. מאותו הרגע, החל מרדף וחיפוש קדחני של האב אחר בנו הקטן בישראל, שהתרחב לחיפוש באוקראינה, שם הניח שימצא את בנו, אך החיפושים כולם העלו חרס.


ואז, כחודש לאחר החטיפה, הודיע משרד הפנים לתובע, כי בנו נמצא בארצות הברית. התובע הזדרז והגיש תלונה במשטרה בגין חטיפה, בתקווה שהעניין יסתיים במהירה, והוא יזכה להיפגש שוב עם בנו הקטן. כחודשיים לאחר הגשת התלונה, הוצא צו מעצר נגד הנתבעת ונראה כי הסוף הטוב מתקרב ובא.

 

המשטרה סוגרת את התיק מבלי להודיע לתובע 


אולם בשנת 2002, כשנה לאחר הוצאת צו המעצר, כאשר התובע חי בחוסר וודאות מהולה בתקווה, משטרת ישראל החליטה לסגור את התיק כיוון שלפיהם "נסיבות העניין אינן מצדיקות את המשך החקירה". המשטרה לא הודיעה לתובע על סגירת התיק, והותירה אותו בחשיכה, כשהוא אינו יודע מתי ואם בכלל יזכה לראות שוב את בנו.


חוסר הוודאות והתקווה הגדולה שלא מומשה, הם אלה שככל הנראה הובילו להתמוטטותו הנפשית של התובע, והוא אושפז במחלקה פסיכיאטרית. במשך שנים שיקם את עצמו עד שהצליח לחיות כאדם מן היישוב, אולם לא יכול היה לעבוד עוד והתפרנס מקצבאות נכות בלבד שקיבל מהביטוח הלאומי.


נקודת המפנה הגיעה סוף סוף בשנת 2009, אז נודע לתובע כי שנים קודם המשטרה סגרה את התיק. הוא מיהר להגיש בקשה לפתיחתו המחודשת, ולאחר בירור קצר אף נתגלה לו כי צו העיכוב שניתן לבנו מעולם לא נרשם במחשב, וכך הצליחה הנתבעת לצאת בקלות מהארץ.


מכאן ואילך, פתח התובע בהליכים משפטיים שונים, הן נגד המדינה בגין רשלנות על אי רישום צו עיכוב יציאה מהארץ, והן נגד הנתבעת.

במקביל, הצליחה המדינה לאתר את מגורי האם ובנה, במדינת אילינוי בארה"ב.


וכך לאחר כמעט 10 שנים שלא ראה את בנו, ניסה התובע בפעם השנייה, לגבש הסדרי ראייה חדשים, כשהוא שולח מיילים רבים לנתבעת, אך ללא הועיל. הנתבעת הבהירה כי הינה מודעת להליכים המשפטיים שעומדים נגדה, אך אין בכוונתה להגיע לארץ ואין בכוונתה להגיש כתב הגנה.

 

פיצוי בעבור הזמן האבוד והזכות שנלקחה ממנו


בתביעתו, טען התובע, שכבר נואש מחידוש קשר עם בנו האבוד, כי לכל הפחות על הנתבעת לפצותו על כך שמנעה ממנו את זכותו הבסיסית להיות הורה לבנו, וכן בגין השנים האבודות, מצבו הנפשי שהתערער, הטיפולים הרפואיים הרבים שעבר, אבדן הפרנסה, ובעבור חייו אשר התהפכו ברגע אחד בהיר אי שם בשנת 2000. את תביעתו העמיד התובע על סך 3 מיליון שקלים.

 

יש לך שאלה? 

פורום משמורת | הסדרי ראיה ושהות
פורום חטיפת ילדים | אמנת האג


שופט ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את תביעתו של התובע וקבע כי אין ספק שנגרם לו נזק רב, הן נפשי והן כלכלי וכי נמנעה ממנו הזכות להיות הורה המעורב בחיי בנו. בפסק דינו, הדגיש השופט את העובדה כי בנו נלקח ממנו כשהוא בן 4 שנים בלבד, וכעת אין ביכולתו לתקשר עמו, אפילו לא בטלפון, והקשר ביניהם ככל הנראה לעולם לא יתאחה.

 

עוד קבע השופט כי מלבד חוות דעת מבית החולים הפסיכיאטרי וחוות דעת מהביטוח הלאומי שהכיר בפגיעתו הנפשית, לא עלה בידי התובע להציג קבלות לגבי שיעור הנזקים הכלכליים שנגרמו לו לטענתו. יחד עם זאת, אין להתכחש למצבו העגום, ואין להתכחש לעובדה הממשית כי הנתבעת לקחה ממנו את היקר לו מכל, ועל כך, לפי השופט, עליו לקבל פיצוי.


לפי כל אלה, חייב השופט את הנתבעת בפיצוי לתובע בסך מיליון שקלים, וכן בהוצאות משפט בסך 50 אלף שקלים.

 

תמ"ש 26274-05-10