בית משפט השלום בירושלים פסק פיצויים בסך כמיליון שקלים להורי ילד שטבע בבאר מים והוא בן עשר בלבד.


באפריל 2002, שיחק הילד עם בן דודו ואחיו הצעיר בשכונת מגוריהם במזרח ירושלים. בשלב כלשהו הם החלו לרדוף אחר כלב שהוביל אותם לבניין שנמצא באותה עת עדיין בשלבי בניית שלד. מה שהילד לא ידע זה שבאחד החדרים בבניין היתה באר מים אשר כוסתה בקרש עץ.


הילד המנוח דרך, במהלך המרדף אחר הכלב, על קרש העץ ונפל אל מותו, כשהוא טובע במי הבאר. הילדים מיהרו להודיע לבני משפחתו שהגיעו עם צוות חילוץ למקום. אולם מה שנותר הוא לקבוע את מותו.


לפי כתב התביעה, כשבוע לפני האירוע הטרגי 21 משפחות באותה השכונה, וביניהם התובעים, התבקשו לפנות את בתיהם עקב קריסת קיר תומך שהוביל לקריסת כביש יחד עם מערכת הניקוז והביוב. כתוצאה מהקריסה, הבאר התמלאה במים שהגיעו עד לגובה של 5 מטרים. לטענת התובעים, הם הורשו לחזור לבתיהם שלושה ימים בלבד לפני התאונה, ולפני שהתיקון של מערכת הניקוז הושלם.


התובעים הגישו תביעתם נגד עיריית ירושלים, בטענה כי היא פעלה ברשלנות והפרה חובה חקוקה כלפי תושביה. לטענתם, קריסת הכביש הובילה לקריסת מערכת הניקוז שתוצאתה מפגע סביבתי מסוכן ביותר. מי הניקוז יחד עם מי הגשמים יצרו שיטפון ששטף את המבנים ושפך מים רבים לתוך הבאר המוסתרת בה טבע בנם.


יתרה מכך, טענו התובעים כי הנתבעת אף התרשלה בכך שהתירה לתושבים לחזור לאזור לפני תיקון וטיפול מלא בקריסה שאירעה, וכן התרשלה כאשר לא אטמה היטב את הבאר, לא הציבה שילוט המזהיר מכניסה לבניין ולא הציבה פיקוח שיוודא שאיש לא נכנס לאזור המסוכן, ומכאן, לא עשתה דבר כדי למנוע את קרות התאונה הטרגית.

 

מנגד, טענה הנתבעת כי אין מקום להטיל עליה אחריות לבניין המצוי תחת ידיים פרטיות, ועל כן הגישה תביעת צד שלישי כנגד בעלי הבניין בו היתה מצויה הבאר. לטענתה, היא כלל לא היתה מודעת לקיומה של הבאר, ובוודאי לא ידעה על הצפתה.

 

הנתבעת מטילה את האחריות על בעלי הבניין 


עוד טענה הנתבעת כי היו אלה בעלי הבניין שפעלו ברשלנות כאשר החליטו על דעת עצמם לשפץ את באר המים, ולהשאירה ללא מכסה הולם שהיה יכול למנוע נפילתו של המנוח. לבסוף, טענה הנתבעת כי על ביהמ"ש להטיל אשמה גם על הורי הילד אשר לא השגיחו היטב על בנם ביודעם כי היו סכנות באזור באותה העת.


בעלי הבניין טענו בתגובה כי בזמן האירוע הבניין היה נתון בחזקת הנתבעת ובאחריותה, וזאת לאחר שקרס הקיר התומך הסמוך לבניין ובעקבותיו הכביש ומערכת הניקוז, ולפיכך הנתבעת פינתה משפחות מבתיהם. בעצם הפינוי, לקחה על עצמה הנתבעת את האחריות על הבתים כולם, ועל כן היה עליה למנוע גישה לאזורים המסוכנים.


בבואו לדון בפסק הדין קבע השופט כי ראשית מצא את הנתבעת כאחראית על מותו המצער של הילד. הוא נימק החלטתו בכך שנמצא כי הנתבעת היא זו שאחראית לקריסתו של הקיר התומך ושל הכביש, ואף פיצתה בעבור הנזקים את תושבי המקום. על כן, אחריותה חלה באותה העת גם על הבניין בו היתה הבאר.


עוד הוסיף השופט, כי במצב רגיל לא היתה יכולה הנתבעת לדעת על קיומה של הבאר, אולם לאור המפגע, היה עליה לוודא כי הבניינים כולם בטוחים ולכל הפחות להציב שלטי אזהרה או פיקוח במקום. יתרה מכך, הוכח במהלך המשפט כי ישנו קשר ישיר בין השיטפון שנגרם מקריסת הקיר ומערכת הניקוז, לבין התמלאות הבאר במים רבים שהובילו בסופו של דבר לטביעתו בטרם עת של המנוח.

 

הבניין עמד בשלבי בניית שלד במשך 10 שנים 


בנוסף, נקבע כי הבניין עמד בשלבי שלד במשך כ-10 שנים, ועל כן היה על הנתבעת לפקח על הבניין אשר מצוי בתחום השיפוט שלה, ולנקוט באמצעי זהירות שימנעו תאונות כגון אלה.


השופט אף התייחס לשאלת האחריות של בעלי הבניין לתאונה, וקבע כי אף הם הפרו חובת זהירות כלפי התובעים, משום שהיה עליהם להציב גדר מסביב שטח הבניין שהיה נתון בשלבי בנייה מזה זמן רב. כמו כן, היו צריכים בעלי הבניין לאטום היטב את הבאר, ולא להשתמש בקרש עץ שנכנע בקלות תחת צעדיו של ילד קטן.


לבסוף, הטיל השופט אשם תורם גם על הורי המנוח אשר לדבריו לא עשו מספיק כדי להשגיח על בנם, בעת שיצא אל שטח המלא במפגעים מסוכנים, וכאשר ידעו בעצמם על הסכנות הטמונות בשכונת מגוריהם באותו הזמן.

 

יש לך שאלה? 

פורום ליקויי בניה | בדק בית | תביעות קבלנים
פורום תאונות כלליות - בבית, ברחוב, שטח ציבורי, מתקני ספורט, פיצויים ועוד


לפי כל אלה, חייב השופט את הנתבעת בפיצויים לתובעים בסך 933,333 אלף שקלים, וזאת לאחר ניכוי סכום של כ-466 אלף שקלים בגין אשם תורם של ההורים, וכן בשכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.6% מסכום הפיצוי ובהוצאות משפט. בעלי הבניין חויבו לשפות את הנתבעת במחצית מסכום הפיצוי.

 

ת"א 1464-10