בית המשפט לענייני משפחה, דן החודש בצוואתה של מנוחה אשר מחד הורישה את דירתה לבעלה ולאחייניתה בחלקים שווים, ומאידך התחייבה כלפי בעלה שיוכל להמשיך ולהתגורר בדירה כל ימי חייו. האם הבעל צריך לשלם שכירות לאחיינית? בית המשפט קבע כי האחיינית תיאלץ להמתין בסבלנות למחצית משווי הדירה מבלי לקבל דבר עד אז מהנתבע.


הורישה מחצית מהדירה לאחייניתה האהובה 


בנובמבר 2011, הלכה לעולמה המנוחה, והותירה אחריה בעל בלבד. מאחר ולא היו לה ילדים, הורישה המנוחה בצוואתה מחצית מדירתה לאחייניתה האהובה. אולם, במקביל, חתמה המנוחה על התחייבות מול בעלה, שם התחייבה לשני דברים: האחד, היא לא תוכל למכור, למשכן או להעביר את הדירה לאחר ללא הסכמתו של בעלה, והשני, בעלה יוכל להמשיך ולהתגורר בדירה, לאחר מותה, כל ימי חייו מבלי לשלם תמורה לאיש.


אולם, לאחר מותה, סברה האחיינית כי מן הצדק שבעלה של דודתה המנוחה ישלם לה דמי שכירות עבור מגוריו בדירה, שמחציתה שייכת לה על פי דין הירושה. משסירב בעל המנוחה לדרישתה, הגישה נגדו תביעה בבית המשפט לענייני משפחה.


התובעת: ההתחייבות החוזית בין המנוחה לבעלה מבוטלת 


בתביעתה, טענה התובעת כי הנתבע חייב לה מחצית משווי שכירות הדירה, כפי שנקבעה ע"פ שמאי, מיום פטירת המנוחה ועד היום. לדבריה, הסכום המדובר עומד על 2,500 שקלים, ועל הנתבע לשלם אותו לאלתר.


עוד טענה התובעת כי למעשה לא מדובר במתנה שלמה שהועברה לנתבע, אלא בהתחייבות חוזית אשר הוענקה לו על ידי בעלת הדירה, ונתנה לו זכות מגורים בה ותו לא. משנפטרה בעלת הדירה, ומונו לה בעלים חדשים המחזיקים באופן שווה בדירה, התחייבות זו בטלה לפי חוק הירושה.


הנתבע: מדובר במתנה ובזכות שאינה ניתנת לביטול 


מנגד, טען הנתבע כי לא מדובר בהתחייבות כפי שטוענת התובעת אלא במתנה שלמה, שמהותה זכות מגורים בדירה שאינה ניתנת להפרה על ידי התובעת, למרות פטירתה של המנוחה. לטענתו, ע"פ ההתחייבות שניתנה לו, בכובד ראש וברצינות, על ידי המנוחה, הוא מחזיק בזכות מגורים בדירה, ואינו חייב בתשלום עליה, לא לתובעת ולא לשום אדם אחר.


לאחר שמיעת טענות הצדדים, ניגשה השופטת לבחון את טיב הזכות שהעבירה המנוחה לבעלה. ראשית, קבעה השופטת כי הזכות שניתנה לנתבע הינה זכות מגורים בלבד, ולמעשה לא העבירה המנוחה את דירתה על שם הנתבע, אלא השאירה אותה בבעלותה הבלעדית. את זכות הבעלות העבירה המנוחה לשני הצדדים באופן שווה, רק לאחר מותה.


זכות חוזית מוגברת ומתמשכת


שנית, ביקשה השופטת לקבוע האם מדובר, כפי שטענה התובעת, בהתחייבות חוזית המתבטלת עם מותה של המנוחה מכוח העברת הבעלות על הדירה. לאחר בחינת ההתחייבות ביניהם, קבעה השופטת כי שני הצדדים שוגים בטענותיהם. לפי דבריה, לא מדובר מחד בזכות "דחויה" כפי שטענה התובעת ומאידך לא מדובר בזכות קניינית כפי שטען הנתבע, אלא המדובר בזכות חוזית מוגברת ומתמשכת.


לאור מסקנה זו, קבעה השופטת כי מאחר וההתחייבות הינה חוזית ומתמשכת כלפי המנוחה, כך ההתחייבות ממשיכה כלפי אלו הבאים בנעליה, ובמקרה זה האחיינית התובעת. לפי השופטת, קביעה זו מתחזקת לנוכח העובדה כי הזכות הוענקה על ידי המנוחה עוד בחייה, ואף לצד ההתחייבות נרשמה הערת אזהרה בלשכת המקרקעין, לצורך עיגון הזכות שניתנה לו.

 

עקרונות תום הלב ודיני היושר כגורם משפיע בהחלטה 


לבסוף, עמדה השופטת על הפן האישי בדיון, וקבעה כי המנוחה והנתבע חיו יחד בדירה עוד לפני נישואיהם, שנמשכו למעלה מ-17 שנה עד למותה. בעקבות זוגיות זו, ביקשה המנוחה, באופן טבעי, להגן על זכויותיו של בעלה לאחר פטירתה, ולפיכך יש לכבד התחייבות זו. 


יש לך שאלה? 

פורום העברה ללא תמורה - עסקת מתנה
פורום התנגדות לצוואה | ביטול צוואה


לפי כל אלה, דחתה השופטת את תביעת האחיינית, ואף ציינה כי בנוסף לקביעות המשפטיות בנושא המקרקעין, עקרונות תום הלב ודיני היושר השפיעו אף הם על החלטתה, כאשר התחייבות המנוחה כלפי בעלה, בעיקר כאשר נעשתה בכובד ראש, בכתב ובע"פ, ואף נרשמה כהערת אזהרה בלשכת המקרקעין, חוסמת ומבטלת את תביעת התובעת. 


משקיבלה החלטתה, חייבה השופטת את התובעת בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד של הנתבע בסך כולל של 10,000 שקלים.