בית משפט השלום בתל אביב פסק החודש לטובת אדם אשר הגיש תביעתו כנגד בית החולים איכילוב בתל אביב בטענה לרשלנות רפואית.
התובע סבל במשך שנים מצרבות ומדלקות בקיבתו, משנת 1999 עבר התובע בדיקות שונות עד שאובחן במחלת רפלוקס קיבה- וושט, וטופל בטיפול תרופתי. בשנת 2004, לאחר שלא הוקל מצבו, הופנה התובע ע"י רופא משפחה לבדוק אפשרות של ניתוח בשיטה לפרסקופית, בה מוחדר צינור לקיבה ללא צורך בפתיחת בטן.


שוחרר לביתו 3 ימים לאחר הניתוח כשהוא סובל מכאבים


לאחר ששוחח עם כירורג מומחה, הוחלט לבצע את הניתוח ביוני אותה שנה. שלושה ימים לאחר סיום הניתוח, שוחרר התובע לביתו, למרות תלונותיו הרבות בפני הצוות הרפואי בגין בחילות וכאבים שחש בבטנו. התובע אף שוחרר ללא כל בדיקה נוספת.


כשבוע לאחר מכן, הגיע התובע לחדר מיון כשהוא מתלונן על בחילות, הקאות, כאבי ראש וקושי בבליעה. משום מה, הצוות הרפואי החליט להתמקד דווקא בכאבי הראש ושלח את התובע לבדיקות נוירולוגיות. רק לאחר התערבות של בני משפחתו, אשר התעקשו כי תחושותיו קשורות בקשר ישיר לניתוח שעבר, הועבר התובע למחלקה כירורגית להמשך בדיקות.


ניתוח נוסף לתובע לאחר שהקיבה זלגה לחלל הבטן


יומיים לאחר שאושפז, בבדיקה שנערכה לתובע התגלה כי קיבתו זלגה לתוך חלל בטנו. אולם, למרות הממצאים המדאיגים, הוא נותח רק כשבוע לאחר מכן. הניתוח המתקן בוצע שוב בשיטה לפרוסקופית, ולאור כשלים בניתוח בוצעה לבסוף פתיחת בטן.


ובכל זאת, בכך לא תם סבלו של התובע. בעת הניתוח המתקן, נוצרה פגיעה בזנב הלבלב והוכנס נקז לבטנו. כשבועיים לאחר שחרורו, אושפז שוב התובע כשהוא סובל מחום גבוה וצמרמורות, הוחלף הנקז שהוכנס לבטנו, והוא שהה בבית החולים כעשרים ימים.


בתביעתו, טען התובע כי הצוות הרפואי נהג בו ברשלנות, וכי אם היו בודקים אותו כמו שצריך לפני הניתוח הראשון, היו מגלים כי אסור לבצע בו ניתוח בשיטה לפרסקופית, ולא היו ממנים מתמחה צעיר וחסר ניסיון למנתח ראשי.


המשפחה היתה צריכה להילחם עם הצוות הרפואי על טיפול ראוי


לטענתו, גם לאחר הניתוח פעל הצוות ברשלנות, כאשר שחרר אותו לאחר שלושה ימים כשהוא סובל מכאבים ומתלונן בפניהם על בחילות. כמו כן, כאשר הגיע לחדר מיון, משפחתו הייתה צריכה ממש להתעקש עם הצוות הרפואי ולהפנות את תשומת לבם לעובדה כי למצבו יש קשר ישיר לניתוח שעבר. ולמרות שלבסוף הבין הצוות הרפואי שיש דברים בגו, ולמרות שגילו כי התובע זקוק לניתוח מתקן, עדיין בחרו להמתין ולהתעכב בביצועו, מסיבה שאינה ברורה.


עוד טען התובע, כי הוא סבל מכאבים עזים לכל אורך התקופה, כי הוא נותר עם נכות צמיתה בשיעור של 30%, ועם צלקת גדולה בבטנו. כמו כן, הוא איבד כ-15 ק"ג ממשקלו, וגרם לביטול חתונתה של בתו, אשר תוכננה למועד שלאחר הניתוח.


בית החולים: הצוות הרפואי פעל כשורה ובניתוח נכח כירורג מומחה


מנגד, הכחיש בית החולים את הטענות נגדו וטען כי הצוות הרפואי פעל כראוי בהתאמת הניתוח לחולה ובביצועו, ונעשה בנוכחות כירורג מומחה ומנוסה אשר השגיח על המתמחה. כמו כן, נטען כי למעשה לא היה הכרח לבדוק את החולה לפני שחרורו, מאחר ולא היתה כל סיבה לחשש לאחר הניתוח שעבר מבחינתם בהצלחה.


התובע הטעה את הצוות הרפואי בתלונותיו וסירב לניתוח


עוד לטענתם, בבואו לחדר המיון לאחר הניתוח התובע בעצמו התמקד בכאבי הראש בתלונותיו, ובכך הטעה את הרופאים אשר סברו כי הוא סובל מפגיעה נוירולוגית. כמו כן, לטענתם, היה זה התובע שעיכב את ביצוע הניתוח השני בעקבות סירובו. רק לאחר שהצוות הרפואי שכנע אותו הוא הסכים והוכנס לניתוח.


לבסוף, טען בית החולים כי התובע סובל מנכות צמיתה בשיעור של 10% בלבד, והדבר לא פגע בכושר השתכרותו.


ביהמ"ש: בית החולים פעל ברשלנות מתחילת התהליך ועד סופו המצער


שופטת בית המשפט קיבלה את גרסתו של התובע במלואה וקבעה כי בית החולים פעל ברשלנות רפואית. בנימוקיה להחלטתה, טענה כי לא ראוי היה לבצע את הניתוח על ידי המתמחה בלבד, בכיר ככל שיהיה, וכי היה על הצוות לבדוק היטב את התובע לפני שחרורו הביתה.


בית החולים אף לא הביא את המתמחה למתן עדות, ובעדותו של הכירורג הבכיר שנכח בניתוח לא הוזכרה כלל מידת מעורבותו. מכאן ניתן להסיק, כי ככל הנראה מעורבותו היתה מינימלית אם בכלל התקיימה.


בית החולים התעכב מאוד במתן טיפול ראוי לתובע


עוד הוסיפה השופטת כי בית החולים השתהה במתן טיפול ראוי כאשר התובע הגיע לחדר המיון לאחר הניתוח. לפי עדויות בנותיו ואשתו ואשר נמצאו אמינות, נראה כי היה על משפחת התובע להילחם ממש עם הצוות הרפואי על מנת לכוון אותם לטיפול הנכון. עדות זו נתמכה בדוח האשפוז שציין כי התובע הועבר לאשפוז "על פי דרישת המשפחה".


כמו כן נקבע כי התובע לא עיכב את הניתוח השני, אלא סירב שהוא יבוצע על ידי אותו צוות רפואי, וסיבותיו ברורות, אולם לאחר שהוסבר לו כי מדובר בניתוח דחוף מאוד, הסכים מיד. למרות זאת, הניתוח בוצע כשבוע לאחר הסכמתו.


לפי כל אלה, הטילה השופטת את מלוא האחריות למצבו של התובע על ביה"ח, וקבעה כי ההתנהלות היתה רשלנית לכל אורך הדרך, מביצוע הניתוח על ידי מתמחה חסר ניסיון, ועד לאשפוזו השלישי של התובע לאחר כשלונו של הניתוח השני.

 

יש לך שאלה? 

פורום מימוש זכויות רפואיות כספיות
פורום רשלנות רפואית באבחון
פורום רשלנות בניתוח | רשלנות רפואית בניתוחים פלסטיים


לבסוף, קבעה השופטת נכות צמיתה לתובע בשיעור של 20% וחייבה את בית החולים בתשלום פיצויים בסך 233 אלף שקל, בין השאר עבור הפסד שכר, הוצאות, עזרת הזולת, פגיעה באוטונומיה ונזק לא ממוני. כמו כן, חייבה השופטת את ביה"ח בשכר טרחת עו"ד בסך 55 אלף שקלים ובהוצאות משפט.