בית המשפט לענייני משפחה בטבריה פסק החודש לטובת אישה אשר הגישה תביעה כנגד בעלה לאחר שטענה כי הוא רשם ארבע דירות במהלך נישואיהם על שמו ועל שמות הוריו, במטרה למנוע ממנה את זכויותיה.


התובעת: הנתבע ביקש למנוע ממנה לדרוש את זכויותיה המגיעות לה על פי חוק


בני הזוג נישאו בשנת 2003 ולהם שלושה ילדים. במהלך שנות נישואיהם, קנה הבעל הנתבע ארבע דירות, כאשר שתיים מהן הוא רושם על שמו, ושתיים נוספות על שם הוריו. לאחר כשבע שנות נישואים, בשנת 2010, הגישה האישה תלונה כנגד בעלה על אלימות, הוא נעצר וזמן קצר לאחר מכן, נפרדו בני הזוג. הסיבות לפירוד מצד האישה הן אלימות הבעל כלפיה, וסיבות הבעל נעוצות באלימות האישה כלפי הילדים. לטענתו, האישה היא זו שפעלה באלימות, והוא מכחיש את טענות האישה כלפיו מכל וכל.


לאחר הפרידה, הגישה אמו של הבעל תביעה כנגד האישה בבקשה להוציא אותה מהבית שרשום על שמה ולאחר ניסיונות רבים של בית המשפט להביא את הצדדים להסכמה בעניין המגורים, פנתה האישה ותבעה את בעלה על זכויותיה בארבעת הדירות שברשותו.


לטענת התובעת, כל הנכסים הרשומים על שמו ועל שם הוריו הם נכסים משותפים להם כזוג נשוי, מאחר וכולם נקנו במהלך נישואיהם. לטענתה, בעלה מידר אותה באופן מכוון מכל התנהלות כלכלית בכלל ומרכישת הדירות בפרט, וזאת על מנת למנוע ממנה בעתיד לתבוע זכויותיה.


הנתבע: לאישה אין זכויות כלכליות ותפקידה לטפל בילדים ובסידור הבית


מנגד, טען הנתבע כי הכסף בו השתמש לרכישת הדירות הוא כסף של הוריו עוד מחייהם בקווקז וכי שילמו על רוב הדירות במזומן. לפיו, לא הייתה לאישה שום תרומה ברכישת הדירות, ויותר מכך, הזכויות, אם ישנן, שייכות לאחיו שהלוו לו כספים, גם במזומן, לרכישה. כמו כן, הוסיף הנתבע כי לפי המסורת ומנהגי העדה הקווקזית, תפקידו של הבעל הוא לפרנס ולהתעסק בעניינים הכלכליים, ותפקידה של האישה לטפל בבית ובילדים, ועל כן אין לה, לאישה, כל זכות לטעון לנכס משותף.


האישה טענה לגבי הדירה בה התגוררה עם בעלה, והרשומה על שם הוריו, כי הנתבע השתמש בכספם המשותף על מנת לבצע שיפוצים בדירה, לרבות ריהוט הדירה ובניית מטבח חדש בעלות של כחמישים אלף שקלים. כמו כן, ביחס לדירה נוספת, טענה האישה כי היא נרכשה מכספם המשותף ונרשמה על שם בעלה בלבד מבלי להתחשב בעובדה כי נעזר בכספה על מנת לבצע את הרכישה.


השופט: תפקידו של בית המשפט הוא להגן על האישה המודרת מתוקף המנהג המסורתי


בבואו לדון בתביעה, דן שופט בית המשפט בשאלה על מי בעצם מוטל נטל ההוכחה ביחס לטענות הצדדים. האישה טענה כי הרישום בלשכת המקרקעין הינו רישום כוזב מאחר והוא לא משקף את הבעלות האמיתית על הנכס, ועל כן, לפי החוק, על האישה מוטל נטל ההוכחה מאחר והיא זו שהעלתה טענה של חוזה לא תקין ולמראית עין.


לאחר שמיעת העדויות וטענות הצדדים, קבע השופט כי עלה בידי האישה להוכיח את זכויותיה בדירה, ויתרה מכך הנתבע אף "הפליל" את עצמו כאשר טען כי הוא למעשה היה אחראי על ההתנהלות הכלכלית בבית ובחר שלא לשתף את האישה לפי מסורת ההדרה ועל פי המנהגים הקווקזים. לטענת השופט, ראוי כי בית המשפט יסייע לאותן נשים, המודרות בעקבות מנהגים אתניים שונים, ויעמוד על זכויותיהן על פי חוק.


כמו כן, דחה את טענות הנתבע לגבי מעורבותם המשפטית של אחיו בכך שהלוו לו את הכסף לרכישת הדירות, וקבע כי יחזיר להם כספם לאחר מכירת שתי הדירות שסייעו לו לרכוש. כשהתייחס השופט לדירה בה התגוררו בני הזוג, קבע כי הדירה נקנתה על ידי הבעל לאחר נישואי בני הזוג, ועל כן היא נחשבת רכוש משותף למרות שהנתבע רשם את הוריו כבעלי הדירה. לגבי דירת הורי הנתבע, קבע השופט כי היא נרכשה אומנם בעזרתו של הנתבע אך בהתאם לזכויות של ההורים בהיותם עולים חדשים, ועל כן קבע כי אין לאישה כל זכות בדירה זו.


ובסופו של דבר, קיבל השופט את טענות האישה, וקבע כי על הבעל להתחלק באופן שווה בסכום שלושת הדירות לאחר שתימכרנה, וכן קבע זכאות לתובעת על מחצית מקרן ההשתלמות של הנתבע וכן על מחצית משווי רכבו.


יש לך שאלה? 

פורום בית משפט לענייני משפחה
פורום חלוקת רכוש | איזון משאבים


מאחר והתובעת יוצגה על ידי הלשכה לסיוע משפטי, קבע השופט תשלום הוצאות משפט לנתבע בסך 2,000 שקלים בלבד.