בית משפט השלום באשקלון דן בשבוע שעבר בתביעת אישה שגילתה באזכרת בנה כי בחלקת הקבר הצמודה אליו אשר רכשה לפני כשלוש עשרה שנים קבור אדם אחר. נציגי המועצה הדתית אמנם הודו בטעות אך סברו כי מאחר ונמצא פתרון נוסף בדמות חלקת קבר סמוכה, על בית המשפט לדחות תביעתה. השופט קיבל את טענות התובעת באופן חלקי ופיצה אותה בגין עגמת הנפש בלבד.
נכנסה לדיכאון משלילת האפשרות להיטמן לצד בנה
בשנת 1992 התאבד בנה של התובעת בתלייה כשהוא בן 25, כאשר התובעת היא זו שמצאה אותו והורידה את החבל מעל צווארו. כשנתיים לאחר המקרה, רכשה חלקת קבר צמודה לו כדי שתוכל להיקבר לצדו בבוא העת. שנים לאחר מכן, בזמן אזכרה שערכה לכבודו בבית העלמין, גילתה לחרדתה כי חלקת הקבר שקנתה "תפוסה". כששאלה לפשר העניין, התנצלו בפניה נציגי המועצה הדתית והציעו לה חלקות סמוכות לקבר בנה, אך לא צמודות לו.
משכך, פנתה התובעת אל בית המשפט בטענה כי נגרם לה נזק נפשי כבד מנשוא, וכי נכנסה לדיכאון עמוק משלילת האפשרות שתיקבר לצד בנה, וביקשה פיצויים מהמועצה הדתית בסך 250,000 שקלים בגין עגמת הנפש ובגין פגיעה בתפקודה מאז המקרה. התובעת אף הציגה לבית המשפט את חוות דעתה של פסיכיאטרית שקבעה לה נכות בשיעור של 30%, בעקבות דיכאון שנגרם לה לאחר גילוי הטעות.
המועצה הדתית מצטערת על הטעות ומציעה חלקות סמוכות לקבר
המועצה הדתית בתגובה לא הכחישו את הדברים והודו בטעותם. אולם, לאור העובדה כי בנו חלקות חדשות בצמוד לקברו של בנה, והבטיחו כי ישמרו חלקה הקרובה מאוד לקבר בנה והממוקמת מאחוריו, טענו כי מגיע לתובעת פיצוי סמלי בגין הטעות ותו לא. עוד טענו נציגי המועצה, כי הנכות הנפשית המדוברת והדיכאון ממנו סובלת התובעת לא נגרם בהכרח מהטעות, אלא מגורמים אחרים שלא באחריות המועצה.
לפני מתן הכרעתו, ציין השופט את התנהלות המועצה הדתית, וקבע כי הם התנהלו בתום לב, הודו במחדל והצטערו עליו, ומיד הציעו שתי אפשרויות לחלקות סמוכות אותן ניתן לתת לתובעת. כמו כן, הם הכשירו אזור הנמצא בצמוד ומאחורי חלקת בנה של התובעת, ועשו זאת על מנת לשמור לה חלקה צמודה יותר מאלו שהציעו קודם. יחד עם זאת, ציין השופט את העובדה כי הכשרה של אזור זה נעשתה כשנתיים לאחר גילוי הטעות, וכי יכול להיות שהכשרת האזור הייתה נערכת גם ללא קשר לתביעה.
השופט אף קיבל את טענתו של בא כוח התובעת בדבר היות הפיתרון בבחינת הרע במיעוטו, וכי אין בו כדי להשקיט את רוחה הסוערת של התובעת, לאחר שנלקחה ממנה האפשרות להיטמן לצד בנה.
בהמשך דבריו, פנה השופט לעניין השכול, וציין כי מדובר בעניין סובייקטיבי ואישי שלא ניתן לבחון אותו בהגיון ובשכל ישר. יחד עם זאת, בתיאורה של התובעת היו סתירות רבות כאשר, בין השאר, עדויות המומחים מטעמה דיברו על תאריכי גילוי שונים כאשר אחד מציין כי גילתה את הטעות ב-2006 והשני ב-2007. כמו כן, היו סתירות בדבר התאריך בו נלקחה להוסטל בדיור מוגן כאשר מומחה מטעמה טוען כי נלקחה בשנת 2004 ואולם בנה הבכור טען כי שוהה בהוסטל משנת 1997.
המועצה תפצה בגין הכאב והסבל שנגרמו לתובעת
בהתייחסו למידת הנזק הנפשי של התובעת, טען השופט כי חוות דעת הפסיכיאטרית מטעם התובעת הסתמכה בעיקר על דברי התובעת ובנה ונכתבה לפי ההנחה כי לא היו לתובעת הפרעות נפשיות בעבר. לעומת זאת, הפסיכיאטר מטעם הנתבעת קבע נכות נפשית בשיעור של 20% והוסיף כי לא ניתן לדעת בדיוק מהו השיעור המתייחס לנזק שנגרם מהמקרה, שכן הדיכאון ממנו סובלת התובעת יכול היה להיגרם מגורמים נוספים, ביניהם מותו הטרגי והלא צפוי של בנה.
בשל הפער בין הדעות, מינה בית המשפט מומחה מטעמו אשר קבע כי התובעת התנהלה באופן מניפולטיבי, כשהיא כעוסה ועוינת, אך יחד עם זאת, מצא כי המקרה אכן השפיע עליה מאוד, לדבריו רכישת הקבר הייתה עבורה אמצעי באמצעותו יכולה הייתה להתמודד עם רגשות האשם שחשה לגבי מות בנה, ומשזה נלקח ממנה, דיכאונה התגבר מאוד. לאור זאת, ולאחר איזון ושקילת הנתונים, קבע המומחה נכות נפשית בשיעור של 50% כאשר רק 10% מהם משויכים למקרה דנן.
יש לך שאלה?
פורום ייצוג משפטי בכתב תביעה וכתב הגנה
פורום תביעה אזרחית | תביעה משפטית
בסיום דבריו קבע השופט כי אמנם הנזק הנפשי שנגרם לתובעת הוא ללא ספק משמעותי וחמור, אך לא הוכח כי הייתה ירידה בתפקודה מאז ולכן הינה זכאית לפיצוי בגין נזק לא ממוני בלבד, קרי בגין הכאב והסבל. לפי פסיקה קודמת בעניין דומה, קבע השופט כי על המועצה הדתית לפצות את התובעת בסך כולל של 50 אלף שקלים, וכן לשלם לה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 שקלים.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
