התובע, תושב העיר ובעל עסק, לא הצליח לשלם את תשלומי הארנונה משך תקופה, והעירייה פתחה נגדו בהליכי גבייה. בסוף דצמבר 2012, הגיעו מעקלים מטעמה ולקחו עימם טלוויזיה בגודל 50 אינצ' ומסך מחשב. כשלושה חודשים לאחר מכן, במרץ 2013, שילם התובע את חובו והגיע למחסן העירייה בו מוחזקים החפצים המעוקלים בכדי להשיב את חפציו. למרבה הפתעתו, חפציו לא היו שם, ולפי דבריו המקום היה מבולגן מאוד וחפצים יקרי ערך היו מושלכים על הרצפה כאילו אינם שווים דבר.


הציעו לתובע לקחת חפצים אחרים במקום אלה שאבדו


בנוסף, לפי טענות התובע, לא רק שחפציו היו חסרים ובמקום שרר אי סדר מדאיג, גם שמירה נאותה לא הייתה שם, כאשר לדבריו, הפצירו בו העובדים במקום לקחת חפצים אחרים במקום אלו שאבדו לו, כאילו מדובר בחפצים ללא בעלים ובמתנות לכל דורש.


התובע סירב להצעה, הזדעזע מן היחס והטיפול הלקוי של העירייה, והגיש תביעתו לבית המשפט לתביעות קטנות בבקשה להחזיר לו את שווי החפצים שאבדו.


לחיזוק טענותיו, הביא התובע לבית המשפט צילומים מהמקום, בהם נראים החפצים המעוקלים כשהם מוערמים זה על זה, כאילו היו גרוטאות במגרש נטוש. מהתמונות היה ניתן לראות כי מדובר בציוד רב ערך שיכול להינזק מאוד כתוצאה מהטיפול הקלוקל וחסר האחריות.


העירייה מתנערת מאחריות


העירייה מנגד לא הכחישה שאלו הם פני הדברים. היא אישרה את העובדה שהמחסן נראה כמו מגרש גרוטאות וכי השמירה לקויה והחפצים מופקרים, אולם סירבה לקבל אחריות על הדברים בטענה כי המחסן מנוהל על ידי חברה חיצונית, ואין העירייה אחראית על תפקודה.


כמו כן, טענה העירייה לרשלנות מצד החברה החיצונית וביקשה להפנות את התביעה אל אותה חברה ולהסיר את האחריות ממנה. לחיזוק טענותיה בדבר האחריות על המחסן, ביקשה העירייה להפנות את בית המשפט לחוזה שנחתם ביניהם ואשר מגדיר את תחומי האחריות, אך לא צירפה את החוזה עצמו לכתב הגנתה.


העירייה הפקירה את החפצים המעוקלים


בבואה לדון בפסק הדין, מקדימה השופטת ומביעה את מורת רוחה מהתנהלות העירייה. לדבריה, האחריות לחפצים עומדת על כתפיה בלבד מתוקף פקודת הנזיקין, לפיה הסמכות לעיקול היא של העירייה בלבד ולכן היא תישא בעול האחריות לגבי המטלטלין שעוקלו לפי הוראותיה.

 

כמו כן, העירייה עצמה הודתה בחוזה שנקשר בינה ובין החברה החיצונית ואף הביאה עובדה זו לחיזוק טענתה בדבר הסרת האחריות, אך גם מתוקף חוזה זה אין העירייה משוחררת מאחריות לגבי החפצים שהיא עצמה ביקשה לעקל.


לדברי השופטת העירייה, בהפקרתה את המעוקלים, הפרה את חובת הזהירות כלפי תושביה. השופטת הזכירה את תמונת המצב העגומה שהתקבלה מתיאורי המחסן ומהתמונות המתעדות את הבלגן הבלתי אפשרי ששרר במקום. עוד הזכירה את ההפקרה הפושעת ואת העובדה כי לאור העדויות כל אדם יכול היה להיכנס למקום ולקחת כאוות נפשו את רכושם של אחרים אשר איבדו את חפציהם לפי הוראותיה של אותה עיריה המנסה להתחמק מאחריות.

 

יש לך שאלה? 

פורום צרכנות ותביעות קטנות
פורום הוצאה לפועל וחובות


בעניין זה, ציינה השופטת כי מדובר בזלזול עמוק של העירייה בזכויות הקניין של תושביה. כמו כן, ציינה את העובדה כי ייתכן מאוד שבמקרים אחרים אנשים איבדו את חפציהם לעד ואין איש יודע מי לקח ולאן, מאחר ולא ניהלו במקום יומן מסודר עם רשימות ותאריכים כפי שהיה עליהם לעשות.


לדברי השופטת, היה על העירייה לדאוג לחפצים שעיקלה, ולוודא כי הם מוחזקים בתנאים סבירים ונשמרים היטב עד להשבתם על ידי בעליהם.


לאור כל זאת, קיבלה השופטת את טענות התובע באופן מלא, וחייבה את עיריית תל אביב לשלם לתובע את שווי מטלטליו בסך 8,000 שקלים, וכן את הוצאות המשפט בסך 1,000 שקלים.