האישה, שעלתה לארץ בתחילת שנות ה-90 והינה בעלת אזרחות ישראלית, ובן זוגה, מוסלמי אזרח אוזבקיסטן, הכירו בשנות ה-80 כאשר היה סטודנט לרפואה בבריה"מ לשעבר. לאחר שעלתה לארץ פנתה האישה למשרד הפנים על מנת להזמין את בן זוגה לארץ ולהתאחד אתו בהתאם לנוהל ידועים בציבור.

 

בשנת 2001 קיבל משרד הפנים את פנייתה ואישר לו שהייה בת שמונה ימים, כאשר לאחר שנה ששהה בארץ קיבל המערער רישיונות ישיבה שהוארכו מעת לעת, וב-2006 הוענק למערער מעמד של תושב ארעי שהוארך מידי שנה.


דווחו למשרד הפנים כי הם חיים בזוגיות


לכל אורך התקופה, בני הזוג דיווחו למשרד הפנים כי הם בני זוג אשר חיים יחד ומנהלים בית זוגי. אך בפועל התברר מבדיקה שערך משרד הפנים כי השניים לא מנהלים כלל מערכת זוגית, הם ישנים בחדרים נפרדים והאישה אף עברה לגור במלון במרכז לתקופה מסוימת לאחר שהתלוננה עליו במשטרה שהכה אותה.


עוד התגלה כי בני הזוג היו שרויים במצב כלכלי קשה, הם חיו יחד על מנת לחלוק בשכר הדירה ואף נהגו לפקוד את בית התמחוי כשלא עלה בידם לקנות אוכל. לטענת משרד הפנים, הודתה האישה בראיון לצורך קבלת אחוזי נכות מהמוסד לביטוח לאומי, שהיא הצהירה עליו כעל בן זוגה רק ממניעים כספיים וכי אין לה קשר ממשי עם המערער.


בתגובתו לעתירת המערערים, טען משרד הפנים, כי שמורה לו הזכות לשיקול דעת רחב בעניין כניסת זרים לתחומי המדינה, וכי הוא רשאי להשתמש בזכות זו כאשר ישנו חשש כי המבקשים מסרו מידע שקרי.


כמו כן, טען משרד הפנים, כי היו למערער הזדמנויות רבות להסדיר את דרכונו והוא לא עשה זאת למרות שהתבקש מספר רב של פעמים.

 

יש לך שאלה? 

פורום משרד הפנים
פורום בג"צ


טוענים לאי הבנה עקב קשיי שפה


המערערים מנגד טענו כי פסק הדין שנקבע על ידי ביהמ"ש המחוזי אינו הוגן מכיוון שלא ניתנה להם הזדמנות אמתית להגן על עצמם, וכי כל הסתירות והעמדת הפנים שנחשדו בה נובעות מאי הבנה עקב קשיי שפה, כמו כן ציינו כי לא היה נוכח מתורגמן בחקירות משרד הפנים.


עוד טענו המערערים כי לפי החוק הם זכאים לשימוע שייתן להם את ההזדמנות להשמיע את טענתם, לדברם, משרד הפנים לא סיפק הזדמנות כזו, וקבע מבלי להתעכב על דבריהם על גירוש המערער מהארץ.


עוד לטענתם, הם מנהלים זוגיות יציבה משנות השמונים, והם חיים יחד מאז עלייתו לארץ.


בבואו לדון בעניינם, התייחס השופט לטענת העותרים וקבע כי הוא מקבל את גרסת משרד הפנים בנוגע לסמכותו בעניין וכן את העובדה כי אכן ניתנה לעותרים ההזדמנות להביע את טענתם.


כמו כן, ציין השופט כי העותרים לא הביאו שום הוכחות לכך שחיו כזוג, מלבד תצלומים בודדים משנות השמונים שלא מוכיחים דבר.
לאור כל זאת, דחה השופט את עתירתם והמערער התבקש לעזוב את המדינה בתוך 14 יום, כפי שנקבע בפסק דינו הקודם.