אדם החנה את רכבו וקבל דו"ח חניה. השאלה הנשאלת היא מהו חלוף הזמן שאחריו חלה התיישנות על העונש והעירייה אינה יכולה עוד לאכוף אותו כך שהוא למעשה בטל.

 

הוראת התיישנות עונשים קבועה בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע לאמור:

 

"עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו – (1) בפשע - עשרים שנים; (2) בעוון - עשר שנים;(3) בחטא - שלוש שנים;"

 

תקופת ההתיישנות נקבעת כאמור עפ"י סוג העבירה, עבירת חטא היא עבירה אשר העונש שקבוע לצידה הינו עד 3 חודשי מאסר, עבירת עוון עד 3 שנות מאסר, עבירת פשע מעל 3 שנות מאסר. עבירת חניה הינה עבירה מסוג חטא.

 

בפסק דין של בית המשפט העליון, הוא פסק הדין המנחה בעניין זה- בג"ץ סצ"י נ' עיריית תל אביב נקבע כי הצגתן של דרישות חוזרות ונשנות לתשלום הקנסות, מפעם לפעם, די בהן כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות, גם בלא שהעירייה תעשה כל פעולה נוספת של ממש לביצוע העונש, היינו לגביית הקנסות.

 

דו"ח החניה ניתן כך שהוא מושאר על חלון הרכב ואיינו נמסר במסירה אישית לבעל הרכב. מכאן, נשאלת השאלה, היא מה הדרך בה העירייה צריכה לשלוח את מכתבי דרישות התשלום.

 

סעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי משלא שולם הקנס בתוך המועד הנקוב בהודעה ומשלא ביקש הנאשם להישפט, רואים אותו, מתום אותו מועד, כאלו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס (הדו"ח) ומאותו המועד מתחיל מרוץ התיישנות העונש.

 

נקבע בפסיקה כי תקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי הקרויה חזקת המסירה מחייבת משלוח בדואר רשום של ההודעה לתשלום הקנס, כלומר ההודעה הראשונה בלבד של הדו"ח, לפני שהקנס הפך להיות חלוט (לאחר 90 ימים). אך אין העירייה מחוייבת לשלוח הודעות חוזרות לתשלום הקנס, לאחר שהקנס הפך לחלוט. באלה דן סעיף 12 ב' לפקודת המיסים (גבייה), ועל פיו, די במשלוח ההודעה בדואר "סתם", ולאו דווקא בדואר רשום, שכן נפסק שגביית קנס שלא שולם במועדו נעשית על פי פקודת המיסים (גביה), ועל פיה יש לנהוג מעת שהקנס הפך לחלוט.

 

מה דין ההתיישנות כאשר בעל הרכב- החייב שניתן כנגדו הדו"ח שולח בקשות שונות לביטול הדוח או מקיים התכתבויות שונות למול העירייה.

 

המסקנה הנובעת מכל האמור לעיל היא, שגם תכתובת בין העירייה לחייב קנסות בקשר לבקשות החייב לביטול החוב, גורמת להפסקת מרוץ התיישנות העונש.

 

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הרציונל העומד מאחורי קביעת התיישנותם של עונשים, בין אם זהו אינטרס חברתי של הצורך בשכחת העבר, אינטרס זה יכול לקום רק אם העבר אכן נשכח ועיסוק בו כפי שהוא מתבטא בתכתובות מעיד על ההיפך משכחה ובין אם נאמר כי ההתיישנות מעידה על הזנחת העונש וכי יש צורך ביידוע המורשע בדבר הצורך לבצעו בתוך תקופת ההתיישנות, הרי שתכתובות אינה מעידה על הזנחת העונש ויש בה כדי להעיד שהחייב היה מודע לדו"ח ולחובתו בתשלום הקנס.

 


 


עודכן ב: 06/12/2016