תביעה מעניינת שהוגשה לאחרונה לבית משפט השלום בתל אביב יפו עסקה בסמכויות אפוטרופוס לגבי קביעת רצונות החסוי. האפוטרופוס, בנו של חסוי חולה דמנציה, הגיש בשמו בקשה לשמירת רגלו הכרותה לאחר ניתוח, זאת לצרכי קבורה המתאימה להשקפת עולמו.


האפוטרופוס הסביר שאביו כמו שאר המשפחה הוא אדם דתי מאמין. הוא טען שההלכה היהודית מחייבת לקבור חלקי גוף כרותים יחד עם שאר הגופה, בהתאם לאמונה בתחיית המתים. לפיכך, הוא דרש מבית החולים בשם אביו לשמור את הרגל בקירור עד להגעת משפחתו לאיסוף.


כשהגיעו נציגי המשפחה לבית החולים, הם הופתעו לגלות כי הרגל אינה נמצאת בידיהם. מבירור שנערך בבית החולים מייד לאחר מכן, עלה כי הרגל כבר נשלחה בידי חברת קדישא לקבורה משותפת עם איברים נוספים, לפי הנוהל המקובל.


האפוטרופוס תבע את בית החולים וחברת קדישא בשמו של אביו על עוגמת הנפש שנגרמה בגין אובדן האיבר. השאלה שעלתה בבית המשפט הייתה האם יש לקבל תביעת עוגמת נפש של חסוי שהוגשה בידי האפוטרופוס, בעת שהחסוי במצב דמנטי, ולמעשה לא חש באותה עוגמת נפש שנגרמה לו.


בית החולים האשים נציג של חברת קדישא שלקח בטעות את הרגל הכרותה לקבורה


החסוי, אדם מבוגר בן 71, היה תחת האפוטרופוסות של בנו במשך 12 שנה טרם הניתוח בשל מחלת דמנציה. האפוטרופוס חתם בשם אביו על הסכמה לניתוח כריתת רגל שנדרש בשל סיבוך במחלת הסוכרת שממנה סבל. נוסף להסכמה, הבן ביקש בטופס חתום מבית החולים לשמור את האיבר הכרות, כדי להביאו לקבורה על פי דין ההלכה.


עם זאת, הרגל האבודה לא הגיעה לידיהם של בני המשפחה בשל תקלה מצערת. דוברי בית החולים טענו כי הרגל כן הועברה לחדר הקירור לאחר הניתוח, כפי שהתבקש. לגרסתם, האחראי על הטעות הוא נציג חברת קדישא שלקח את הרגל לקבורת איברים משותפת, במקום להשאירה בחדר הקירור עד להגעת בני המשפחה של החסוי.


הם טענו שהנציג של חברת קדישא היה כנראה עובד חדש, ולא הכיר את הנהלים שלפיהם יש לברר אילו איברים הולכים לקבורה משותפת ואילו נשמרים בעבור בני המשפחה. חברת קדישא מצידה הכחישה את הטענה וגרסה כי האיבר לא הגיע לידיה מעולם.


האם ניתן לקבל תביעה אשר הוגשה בידי אפוטרופוס בגין עוגמת נפש שנגרמה לחסוי?


גם בית החולים וגם חברת קדישא טענו כי מלכתחילה לא קיימת עילת תביעה במקרה זה. לגרסתם, האיש שעבר את הניתוח לא הביע את רצונו לשמירת הרגל, והבקשה הוגשה על ידי המשפחה בלבד.


יתרה מזאת, הם טענו שאם החסוי לא הבין מה קרה בשל הדמנציה, לא ניתן לטעון כי נגרמה לו עוגמת נפש, גם אם האפוטרופוס הוא זה שהגיש את התביעה. הודגש כי אין ספק שהתרחשה טעות, אך הכרעה בסוגיית האחריות בין בית החולים וחברת קדישא אינה רלוונטית כשלא מתקיימת עילת תביעה מלכתחילה.


הבן טען בתגובה שכאפוטרופוס הוא זכאי להחליט על ההליכים הרפואיים של אביו, בכללם גם שמירת רגל כרותה לקבורה. עם זאת, בחקירתו הוא הודה שהאב לא הביע רצון מפורש לכך שהרגל תישמר לאחר הניתוח. הוא הסביר שכבר זמן רב אביו אינו כשיר קוגניטיבית ולא מבין מה מתרחש סביבו.


השופטת הסבירה כי על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב 1962, אפוטרופוס על חסוי רשאי לתבוע בשמו על סבל או כאב שנגרמו לו, בעקבות נזקי גוף למשל. עם זאת, החוק לא מזכיר תביעה הנוגעת לנזק בלתי ממוני, כמו עוגמת נפש.


בעקבות עדות הבן, השופטת קבעה כי אובדן הרגל ייחשב לרשלנות ולעוגמת נפש


האפוטרופוס, בנו של האיש שנותח, העיד כי כל שנות חייו היה אביו אדם מאמין שקיים אורח חיים דתי. למרות מצבו הדמנטי, טען הבן, אביו היה רוצה להמשיך לקיים את הלכות היהדות, ולכן הוא כאפוטרופוס מחויב לאפשר זאת.


הבקשה לשמירת הרגל לצרכי קבורה, הסביר האפוטרופוס, היא חלק מהאמונה המקובלת בתחיית המתים. לפיכך סיכם כי אובדן הרגל פגע בהשקפת עולמו של אביו, גם אם לא היה יכול להביע אותה בשל מצבו. השופטת קיבלה את טענת הבן וקבעה כי אכן נגרמה לחסוי עוגמת נפש בעקבות המקרה.

 

יש לך שאלה?

פורום אפוטרופסות | זכויות קשישים | בעלי מוגבלויות


כתוצאה מכך, השופטת פסקה לטובת החסוי פיצויים בסך 40 אלף שקלים. בשאלת האחריות למקרה היא הכריעה כי חברת קדישא שאספה את האיבר ללא הבירור המתחייב תישא ב-70% מסכום הפיצויים, ובית החולים שהאירוע קרה בשטחו ובפיקוחו יישא בעלות 30% מהפיצויים. כמו כן השופטת חייבה את שניהם בתשלום של 9,200 שקלים נוספים על שכר טרחת עורך הדין של האב ובנו.

 


ת"א 19067-10-16


עודכן ב: 19/12/2019