התובע, יליד 1982, פנה אל בית משפט השלום בתל אביב - יפו והגיש תביעה לפיצויים לפי פקודת הנזיקין, בגין נזקי גוף שנגרמו לו במהלך יום כיף שנערך מטעם מקום עבודתו.

 

על פי עובדות התביעה, במהלך יוני 2012, השתתף התובע ביום ספורט שארגנה מעסיקתו בפארק דרום, אשר במסגרתו השתתפו העובדים בפעילות של סקי מים בכבלים. במהלך הגלישה נפגע התובע ונגרמה לו חבלה סיבובית ונזק לברך ימין. הפגיעה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ונכותו הוערכה על ידי הוועדה הרפואית בשיעור של 5% לצמיתות.

 

בנסיבות אלה, הגיש התובע תביעה לתשלום פיצויים נגד מעסיקתו וחברת הביטוח שלה, וכן נגד החברה המפעילה את הפארק. התובע והמעסיקה הגיעו להסדר פשרה שלפיו התביעה נגדה תידחה ללא צו להוצאות. ההסדר קיבל תוקף של פסק דין, והתביעה המשיכה להתנהל נגד הנהלת פארק דרום בגין רשלנותה והפרת חובתה כלפי המבקרים.

 

התובע טען כי מי שעמד על הרציף מטעם הנהלת הפארק ושלח את הגולשים למים, סגר את המגלשיים שנעל בבעיטה בחלקם האחורי, בחוזקה רבה מדי. פעולה זו הביאה להידוק יתר של המגלשיים ובזמן נפילתו מגלש אחד לא השתחרר וגרם לפציעתו.

 

התובע תמך את טענותיו בחוות דעת של מומחה בתחום גלישת סקי מים, וטען כי יש להשית את מלוא האחריות לנזקיו על הנהלת הפארק שהתרשלה כלפיו, בין היתר, בכך שלא העסיקה מדריכים מיומנים, לא העבירה לו הדרכה מסודרת והסברים כיצד להתנהל בזמן נפילה למים ולא הבהירה מהם כללי הבטיחות והסיכונים בהשתתפות בפעילות.

 

הנהלת הפארק טענה מנגד כי התובע לא ייחס התובע את פגיעתו למפגע או למחדל כלשהו שנעשה על ידיה, אלא טען רק כי נגרמה לו חבלה סיבובית בברך וכך אף עלה מהתיעוד לביטוח לאומי וממסמכים רפואיים אחרים שצירף לתביעה.

 

לטענת הנתבעת, הטענה שלפיה המגלש לא השתחרר מרגלו במהלך הגלישה היא טענה כבושה שבאה לעולם רק לאחר הגשת חוות הדעת של המומחה מטעם התביעה, חוות דעת שהוגשה רק לאחר הראיות, ויש בה משום הרחבת חזית אסורה, שיש בגינה להורות על דחיית התביעה.

 

הידוק המגלשיים בבעיטה העמיד את התובע בסיכון

 

לאחר שמיעת טענות הצדדים, בחינת הראיות וצפייה בסרטון המתעד את האירוע, קבע בית המשפט כי אין חולק כי הנתבעת היא המפעילה של מתקן סקי מים בכבלים אשר בשטחו גלש התובע ונפגע. לפיכך אין מחלוקת בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית שהיא חבה, כמפעילת מתקן ספורט אתגרי, כלפי המשתמשים במתקן והמדיניות המשפטית הראויה מחייבת קביעת קיומה של חובת זהירות מושגית ביחס שבין מפעילי מתקנים לבין המשתמשים בהם.

 

בית המשפט הגיע למסקנה כי התובע הצליח להרים את הנטל ברמה מספקת להוכיח את גרסתו, שלפיה המפעיל של המתקן, בעת המתנת התובע לתורו, לפני התחלת הגלישה, בעט במגלשיים, דבר שהביא בסבירות גבוהה לאי השתחררות המגלש מרגלו של התובע.

 

כמו כן, שני מומחים מטעם הצדדים הסכימו בחקירתם, כי הידוק המגלשיים בבעיטה נעשה בניגוד לכללים המקובלים. מומחה מטעם התובע הסביר כי יש לסגור אותם במידה סבירה, כדי שהרגל תוכל להשתחרר בזמן נפילה וציין, כי בעיטה בהם גורמת לנעילה של התופסנים, מצב שלא יאפשר את שחרור המגלש בעת נפילה.

 

בית המשפט קיבל את חוות דעתו של המומחה וסבר כי הידוק המגלשיים בבעיטה, טרם יציאת התובע לגלישה מנוגד לנהלים ולסבירות והעמיד את התובע בסיכון, שהתממש, לאי השתחררות המגלש מרגלו והגברת הלחץ בעת הנפילה. לפיכך, מפעיל המתקן, אשר בעט במגלשיים בצורה לא מבוקרת, העמיד את התובע בפני סיכון לא סביר, דבר שניתן היה למנוע באמצעות מתן הדרכה והקפדה על כללי זהירות.

 

יש לך שאלה?

פורום תאונת עבודה

 

בסופו של דבר, קיבל בית המשפט את גרסתו של התובע ביחס לנפילתו במסגרת פעילות סקי המים וקבע כי הוא עמד בנטל הנדרש להוכיח את התרשלות הנתבעת במקרה זה. בקביעת שיעור אשם תורם לקרות התאונה, הביא בחשבון את העובדה שהתובע אינו גולש מנוסה, והייתה זו פעם ראשונה שבה התנסה בפעילות זו וכל משך השתתפותו בפעילות עד לנפילתו וגרם הנזק ארכה שניות ספורות. לפיכך, מצא להעמיד את שיעור האשם התורם על 25%.

 

לאחר הפחתת התגמולים שהתובע קיבל מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה וניכוי 25% בגין אשם תורם, חויבה מפעילת הפארק לשלם לתובע פיצויים בסך של 57,200 שקלים, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% והחזר הוצאות משפט.

 

ת"א 13918-03-15