גרסתו של התובע הייתה ברורה: בזמן שהמתין בתור לשטיפת הרכב, ביקש לצאת ממנו ובדיוק באותו רגע דרס את רגלו הרכב שעמד במקביל אליו. בית משפט השלום בתל אביב השתכנע מעדותו האמינה, וקיבל את תביעתו לפיצויים עבור נזקי הגוף שנגרמו לו. חברת הביטוח שביטחה את רכבו תשלם לו פיצויים בסך של כ-16 אלף שקלים, בתוספת הוצאות המשפט שעמדו על סך של כ-4,000 שקלים.


מאחר שחברת הביטוח טענה כי לא היא אחראית לשלם, נאלץ התובע לשנות את כתב התביעה והוסיף אליו גם את נהג הרכב שפגע בו ואת המבטחת שלו. גרסתו של הנתבע הייתה שונה מאוד מגרסת התביעה, כאשר הלכה למעשה הוא טען כי אכן עמד במקביל לרכב התובע בתור לשטיפה, אך שניהם החלו להתקדם בד בבד לכיוון הכניסה, והוא מעולם לא פגע בתובע או במכוניתו.


הראיות החיצוניות ועדותו הקוהרנטית של התובע שכנעו את השופטת כי התאונה אירעה כפי שהצהיר


עדותו של התובע הייתה קוהרנטית ואמינה, ולעומתו עדותו של הנהג הפוגע לא התיישבה עם ההיגיון, כאשר הראיות החיצוניות הצביעו בבירור על כך שהתובע נפצע ברגלו ושרכבו נפגע אף הוא, ראיות כגון המסמכים הרפואיים מיום התאונה והערכת הנזק לדלת הרכב שבוצעה על ידי שמאי.


הנתבעת הצביעה על מסמכים שבהם לכאורה מסר התובע גרסה אחרת לגבי נסיבות התאונה, שלפיה הוא ישב ברכב והוציא רגל אחת החוצה, כלומר לטענתה גרסה זו סותרת את טענתו שהחל לצאת מהרכב באותו רגע.


אולם השופטת קבעה כי לא מדובר בסתירה בין הגרסאות, אלא פשוט המסמכים שעליהם הצביעה הנתבעת אינם מפורטים ואינם מספקים תיאור מדויק של נסיבות האירוע. מכל מקום, הוסיפה השופטת, מגיעים לתובע פיצויים, אם מהמבטחת של רכבו ואם מהמבטחת של הרכב הפוגע, כך שאין לו אינטרס לכוון לגרסה מסוימת.


מאחר שעל פי קביעת השופטת, התובע נפגע בעת שיצא מהרכב, הוא זכאי לפיצוי כנפגע תאונת דרכים. היות שנעשה שימוש ברכב בהתאם לחוק הפיצויים, החובה לשלם לו פיצויים מוטלת על חברת הביטוח של רכבו.


הפגיעה ברגלו השמאלית של התובע הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. בהתאם לקביעת הוועדה הרפואית בביטוח הלאומי, נותרה לו נכות צמיתה בגין הצלקת שנותרה לו בשיעור של 5%, וקביעת הוועדה חייבה גם בהליך זה. הנכות הוענקה לו בשל הפגיעה האסתטית ולא משום שהפציעה השליכה על תפקודו באופן זה או אחר.

 

יש לך שאלה?

פורום תאונות דרכים | פיצויים לנפגעי תאונות דרכים
פורום תאונות קשות, נכויות ופגיעות גוף קשות


בהתאם לשיעור הנכות, תקופת המחלה שנאלץ לקחת מהעבודה שנמשכה 40 ימים וגובה משכורתו של התובע, קבעה השופטת כי הוא זכאי לפיצוי עבור הפסדי שכר לעבר, אם כי היות שלא נותרה לו מגבלה תפקודית אין לפציעתו השלכה על יכולתו להשתכר בעתיד. כמו כן הוא זכאי לפיצוי עבור הוצאות רפואיות ועזרה מהזולת וכן עבור נזק לא ממוני. מסכום הפיצוי נוכה סכום התגמולים שקיבל מהמוסד לביטוח לאומי, וכך בסופו של דבר חויבה חברת הביטוח לפצות אותו בסך של כ-16 אלף שקלים, וכן לשאת בהוצאות המשפטיות שלו בסך של כ-4,000 שקלים.

 

ת"א 19513-09-13