אישה כבת 66, אשר שימשה כמלווה של ילדים בעלי צרכים מיוחדים בהסעות למוסדות החינוך השונים, הגישה תביעתה לבית משפט השלום באילת לאחר שנפצעה במהלך עבודתה כאשר נתקלה במדחס מזגן. בית המשפט קיבל בשבוע שעבר (יום ג') את תביעתה ופסק לה פיצויים בגובה של כ-70 אלף שקלים.


לטענת התובעת, במאי 2005 כאשר התהלכה בשביל אחד מבתי הספר במסלול עבודתה, נתקל ראשה במדחס של מזגן אשר היה מוצב על קיר חיצוני ובלט כלפי חוץ. התובעת איבדה את שיווי משקלה כתוצאה מהחבלה בראשה ונפלה ארצה.


מיד עם נפילתה היא הובהלה למרפאת הקיבוץ בו התגוררה, כאשר בהמשך הומלץ על המשך טיפול בחדר מיון בבית החולים בעיר. שם, נקבע כי היא סובלת מחבלה מוחית וכן משברים בשיניה הקדמיות כתוצאה מהנפילה ואיבוד שיווי המשקל.


לאחר שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בפגיעתה כבתאונת עבודה, פנתה התובעת לבית משפט השלום והגישה תביעתה כנגד המועצה האזורית חבל אילות, אשר בשטחה אירעה התאונה, כנגד עיריית אילת וכן נגד חברות הביטוח המבטחות אותן.


בכתב התביעה, טענה כי לאחר האירוע היא הפסיקה את עבודתה, ושבה אליה רק שנתיים אחר כך בשנת 2007. לדבריה, לאורך כל התקופה היא סבלה מכאבי ראש, סחרחורות, בחילות, חוסר שיווי משקל וכדומה. כמו כן, היא אף נזקקה לטיפול בשיניה השבורות.


לקיחת אחריות? אחרי התאונה מדחס המזגן הוסר על ידי העירייה


בתביעתה, היא הפנתה אצבע מאשימה כלפי העירייה והמועצה האזורית, וטענה כי הן הפרו חובתן כלפיה, בכך שלא דאגו לסביבת עבודה בטוחה, ולא פיקחו היטב על המתקנים הנתונים באחריותן.


כתמיכה בטענותיה, ציינה התובעת את העובדה כי מיד לאחר התאונה המדחס הוסר, משמע, הנתבעות הכירו במפגע וביקשו, לאחר האירוע, למנוע אסון נוסף.


מנגד, הכחישה המועצה האזורית את טענות התביעה מכל וכל, והביעה ספק בנוגע להתרחשות התאונה. עוד טענה כי לו אכן קרתה התאונה כפי שתואר בכתב התביעה שהרי היא אירעה באשמת התובעת בלבד, ואין לה על מי להלין אלא על עצמה בלבד.


העירייה אף היא הכחישה את התרחשות התאונה, וכן את הנזקים שאירעו לתובעת בגינה. לטענתה, על בית המשפט לקבוע אשם תורם בשיעור של 100% לתובעת, שכן רשלנותה וחוסר תשומת לבה לנעשה סביבה הם אלה שהביאו לפגיעתה.


לבסוף, הגישה העירייה תביעת צד ג' כנגד משרד החינוך, כאשר היא טוענת כי ככל שתיקבע אחריות לתאונה, המשרד הוא זה שצריך לשאת בה מתוקף היותו האחראי על מוסדות החינוך ועל הפיקוח עליהם.


יחד עם זאת, לאחר שהחל הדיון המשפטי בעניין, עיריית אילת חזרה בה מהכחשת התאונה, ואישרה את קרות האירוע.


לאחר שמיעת טענות הצדדים, קבעה השופטת כי אין להטיל אחריות לתאונה על המועצה האזורית, שכן לא היתה יכולה לצפות את קרות האירוע, ואף לא היתה מודעת למפגע. כמו כן, לא הוטל אשם תורם על התובעת שכן היא בסך הכל הלכה בשביל המוביל לבית הספר, במטרה לאסוף תלמידים בעלי מוגבלויות מתוקף תפקידה כמלווה. היא לא קפצה, רצה או סיכנה עצמה בכל דרך אחרת. היא אף לא יכולה היתה לצפות את קרות האירוע, ולא היתה צריכה להיזהר ביתר שאת, שהרי לא מדובר בסיכון סביר.


לבסוף, קבעה השופטת כי האחראית הבלעדית לקרות התאונה היא עיריית אילת, אשר בניגוד למועצה האזורית הינה האחראית הישירה על בטיחות המבנים והמתקנים שבשטחה. לפי דבריה, היה על העיריה לערוך מבחני בטיחות טרם פתיחת שנת הלימודים, בכל בתי הספר המצויים בשטחה, ולטפל בכל מפגע שמתגלה במקום. משלא עשתה כן, ולאחר שהסירה את המפגע בעקבות התאונה - פעולה המעידה על ההכרה בו כמפגע בטיחותי - יש לראותה כאחראית לאירוע, ולחייבה בפיצויים.

 

יש לך שאלה?

פורום תאונות כלליות - בבית, ברחוב, שטח ציבורי, מתקני ספורט, פיצויים ועוד
פורום מפגע בטיחותי בעבודה, כשל בטיחותי וחקירת תאונות בעבודה


לפי כל אלה, ולאחר חישוב הנזקים, חויבה העירייה בפיצויים לתובעת בסך כולל של כ-73 אלף שקלים, וזאת בעבור כאב וסבל, הוצאות רפואיות, הפסד השתכרות וטיפולי שיניים. לאחר ניכוי הסכום ששולם לה על ידי המוסד לביטוח לאומי נותרה התובעת עם סכום של כ-46 אלף שקלים.


ת"א 1147-08