האם אשת בן ממשיך בהכרח זכאית לחלק בנחלה לאחר הגירושין? בשאלה זו דן לאחרונה בית המשפט לענייני משפחה בנצרת לאחר שאישה הגישה תביעה נגד בעלה לשעבר ונגד אמו, בטענה כי עשו יד אחת נגדה, וניסו למנוע ממנה לרשת את הנחלה שמגיעה לה לפי החוק. בית המשפט דחה תביעתה, וקבע כי לא עלה בידה להוכיח כי הנחלה היתה אמורה לעבור לרשותה.


בשנת 1984 נישאה התובעת לנתבע ועברה להתגורר עמו במושב ילדותו בנחלה שהיתה שייכת להוריו. הזכויות בנחלה היו רשומות על שם אמו, והשניים חיו שם במשך כעשרים שנה. בשנת 1997, חתם בעלה על הסכם מול אמו, שם מצהירה האם על כוונותיה למנות את בנה כבן ממשיך בנחלה.


כשנה לאחר החתימה על ההסכם, החלו בני הזוג לבנות בית בשטח הנחלה. אלא שכעשר שנים לאחר מכן החליטו בני הזוג להיפרד, ללא הסכם גירושין ומבלי שביצעו כל חלוקת רכוש.


לאור הגירושין, ניגשו הבעל ואמו למשרדי הסוכנות היהודית, אשר שימשה כגורם המיישב מטעם הרשות למקרקעי ישראל, וביקשו לבטל את מינויו של הבן כבן ממשיך, אלא שאז התבשרו כי הוא מעולם לא נקבע ככזה, ועל כן אין כל צורך בביטול.


בכתב התביעה, טענה התובעת כי הינה זכאית לחלק בנחלה, וזאת למרות שלא בוצע כל מינוי רשמי בגורמים הרלוונטיים. לטענתה, התצהיר עליו חתמו בעלה וחמותה עוד בשנת 1997, משמש כהוכחה מספקת לכוונות האם, וכהבטחה לזכויות בנחלה.


לפיה, היא עזבה את מקום מגוריה, ועברה להתגורר עם בעלה במושב מתוך מחשבה שביום מן הימים תהא בעלת השטח. כשמחשבה זו עומדת לנגד עיניה, עשתה התובעת מאמצים רבים בפיתוח המשק, ובהחזקתו. כך היא רכשה בכסף רב ציוד חקלאי, הקימה לול במקום, והשקיעה בו כספים רבים.


עוד טענה בתביעתה, כי למעשה חמותה ובעלה עשו קנוניה כנגדה, ופנו מיד לאחר הגירושין לבטל את מינויו של בעלה כבן ממשיך. לדבריה, לו היו סבורים השניים כי לא בוצע כלל המינוי, לא היו עושים מאמץ ועותרים לבקשה מהסוכנות היהודית.


הנתבעת מעולם לא התכוונה למנות בן ממשיך אחד לנחלה


מנגד, טענה החמות כי הסכימה לבקשת בנה לחתום על תצהיר "בן ממשיך" רק על מנת שיוכל לבנות את ביתו בנחלה, אולם התנתה את חתימתה בכך שהנחלה תישאר בבעלותה בלבד. עוד טענה כי מעולם לא התכוונה למנות את בנה כבן ממשיך של ממש, ומאז ומעולם תכננה להוריש את הנחלה בבוא הזמן, לכל 13 ילדיה באופן שווה.


בנוגע לטענות כלתה לגבי השקעתה האישית בנחלה, טענה כי מדובר בטענות שאין להן בסיס עובדתי, וכי הכלה עברה למושב אך ורק מטעמי נוחות ולא מתוך שאיפות להחזיק בנכס שאינו שייך לה כלל.


רשות מקרקעי ישראל יחד עם הסוכנות היהודית, שנתבעו אף הן על ידי התובעת, טענו כי לא בוצע כל מינוי של בן ממשיך בנחלה, וכי לו תתקבל תביעתה של האישה, הנחלה תפוצל לשניים וכך ייווצר מצב העומד בניגוד גמור לעיקרי היסוד של ההתיישבות החקלאית בארץ.


לאחר שמיעת טענות הצדדים, קבע בית המשפט כי לא עלה בידי התובעת להוכיח, ולו פעם אחת, את הטענה כי הובטח לה חלק בנחלה במהלך השנים. אמו של הבעל, התעקשה, לאורך כל עדותה, על כך שמעולם לא הבטיחה לבנה או לכלתה כי הנחלה תעבור אליהם, לא בחייה ולא אחרי לכתה.


כמו כן, חזרה הנתבעת על הטענה כי חתמה על תצהיר של "בן ממשיך", שלא הוגש ולא הושלם, אך ורק כדי שבנה יוכל לבנות את ביתו בנחלה. בנה אישר את הדברים בעדותו, וטען כי התצהיר נחתם רק בשל סיבה זו, ומעולם לא היתה לו כוונה לרשת את הנחלה לבדו.


לפיכך, קבע השופט, משלא הוכחו כוונות מצד בעלת הנחלה להעבירה לבנה, ומאחר ולא בוצע כל מינוי רשמי בנושא, אין מקום להעניק חלק בה לאישה אשר התגרשה זה מכבר מבעלה, ואף לא עיגנה את זכויותיה בהסכם גירושין.

 

יש לך שאלה?

פורום דיני מושבים וקיבוצים אגודות שיתופיות | בן ממשיך
פורום חלוקת רכוש | איזון משאבים


לדבריו, כל שנותר מתביעתה של התובעת, היא הטענה לקנוניה שעשו השניים נגדה, אולם משהוכח כי מעולם לא בוצע מינוי ל"בן ממשיך", הקרקע נשמטת תחת טענה זו.


לבסוף, דחה בית המשפט את התביעה וחייב את התובעת בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסך 17 אלף שקלים.


תמ"ש 36312-10-13