בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב, דן לאחרונה בדלתיים סגורות, בכתב אישום שהוגש נגד אם תלמיד אשר נעדר מבית הספר במשך יותר מחודשיים. אם התלמיד טענה להגנתה כי בנה עבר התעללות בבית הספר, אך השופט לא קיבל טענה זו, והרשיע אותה בעבירה על שני סעיפים לחוק לימוד חובה.
לפי כתב האישום, הנער, כבן 14 הלומד בכיתה ח', לא חזר לספסל הלימודים לאחר חופשת הפסח באפריל 2013, ונעדר עד לתאריך 20 ליוני, יום סיום שנת הלימודים. עוד נטען בכתב האישום, כי מלבד היעדרות ארוכה זו, הנער נעדר פעמים נוספות, באופן שיטתי וסדרתי, במהלך שנת הלימודים.
בית המשפט לא מיהר להרשיע את הנאשמת, לאור השלכות ההרשעה, ובדיון שנערך בעניין נקבע כי בחודשים הבאים יימסרו דוחות תקופתיים, בנוגע לנוכחותו של הנער. ואמנם, חודש לאחר הדיון הגיע הנער לבית הספר באופן רציף, אולם חודש לאחר מכן הוא נעדר לעתים תכופות, כאשר בימים האחרונים לחודש לא הגיע כלל לבית הספר.
למרות הניסיון להימנע מכתב האישום, בית המשפט לא יכול היה להתעלם עוד מהיעדרותו של הילד, וההליך המשפטי נגד האם נמשך.
לתמיכה בטענותיה נגד האם, זימנה המאשימה את מנהלת בית הספר, היועצת וקצינת הביקור הסדיר לתת עדותן. כך נמצא כי הנער נעדר במהלך כיתה ז' במשך חודשיים רצופים מבית הספר, ואף החסיר עשרות ימי לימוד נוספים במהלך שנה, ובסך הכל נעדר למשך 160 שעות. כמו כן, הצהירו העדות כי הוא מעולם לא נשאר לשיעורים האחרונים בסוף היום, ובמידה והיה מגיע לכיתה בבוקר, כבר בשעת צהריים מוקדמת היה יוצא מבית הספר.
עוד טענה המנהלת, כי למרות מכתבי התראה שהוצאו לאם הנער, דבר לא השתנה, ובשנה לאחר מכן, כשהיה בכיתה ח', נעדר 91 שעות, 59 מהן במהלך פחות משלושה חודשים רצופים.
בעדותה, טענה קצינת הביקור, כי שוחחה מספר פעמים עם האם ועם הנער, בניסיון לשכנעו לחזור לספסל הלימודים. כאשר עידודו לא צלח, פנתה בבקשה לאם שתשלח אותו לאבחון פסיכולוגי, לאחר שזו סיפרה לה כי בנה הותקף בבית הספר היסודי. בסופו של יום, האם לא לקחה את הילד לאבחון, למרות שקיבלה לשם כך תקציב מיוחד משירותי הרווחה, ודחתה כל הצעה נוספת בעניין.
הנאשמת: הנער עבר התעללות נפשית בבית הספר היסודי
אם הנער, טענה להגנתה כי בנה נעדר עקב התעללות נפשית שחווה בבית הספר, אשר אירעה כשהיה בכיתה ו', ולכן נעדר במהלך השנה העוקבת. כאשר נשאלה מדוע נעדר מבית הספר בכיתה ז' לאחר שעבר לחטיבת ביניים, בבית ספר אחר, טענה הנאשמת כי רוב הילדים שהתעללו בו, עברו גם הם יחד איתו לבית הספר הנוכחי.
לדבריה, במקרה אחר, לאחר שהוכה בנה בידי ילדים אחרים הוא נשלח לבית החולים, אולם למרות אישור מחלה שניתן לו, חזר כבר למחרת לכיתה. לטענתה, עובדה זו מראה על נכונותו של הילד להגיע ללימודים.
כמו כן, ציינה האם כי לנער אחות כבת 15 הסובלת ממחלת האפילפסיה, וכי היא מלווה אותה בכל יום לבית הספר, בו לומד אחיה. לטענתה, עקב הצורך בטיפול המתמיד בנערה, רוב תשומת הלב מופנית, מטבע הדברים, יותר אליה ופחות לנער. יתרה מכך, לדבריה בנה סירב לעבור לבית ספר אחר על מנת שיוכל להישאר קרוב לאחותו ו"להשגיח" עליה, וזאת למרות סבלו הרב.
לבסוף, טענה כי כל ההיעדרויות מגובות באישורים רפואיים הנמצאים במזכירות בית הספר, וכי פעמים רבות המורים טעו לחשוב שאיננו נמצא למרות שהגיע לכיתה.
בהתייחסו לדבריה של הנאשמת, קבע השופט כי לא עלה בידיה להוכיח ולו אחת מטענותיה; היא לא הציגה אישורים רפואיים, ולא הוכיחה כי עשתה מאמץ להביאו לבית הספר. היא אף לא פנתה לשירותי הרווחה בבקשת סיוע לבנה, ואף דחתה כל ניסיון שנעשה על ידם, וכן על ידי הנהלת בית הספר, כדי להשיב את הנער לספסל הלימודים.
יש לך שאלה?
לדבריו, לו היה מדובר בהיעדרות של ימים בודדים, היה ניתן אולי לקבל את טענותיה, אך כאשר מדובר בחודשים שלמים, ובהיעדרויות המתפרשות על גבי שנתיים תמימות, אין לקבל טענות אלה.
בסיום דבריו, ציין השופט את הנזק הרב אשר נגרם לנער עקב היעדרות ממושכת שכזו, הן מבחינה לימודית, והן מבחינה חברתית כאשר הוא אינו מרגיש שייך למסגרת, כשאר חבריו.
לפי כל אלה, קבע בית המשפט כי יש להרשיע את אם הנער, בעבירה על שני סעיפי חוק לימוד חובה, המתייחסים לאחריות ההורים בשליחת ילדיהם למסגרת לימודית.
.JPG)
