בית המשפט העליון דחה השבוע (יום ב') שתי בקשות ערעור שהוגשו על ידי יורשיהם של יהודים יוצאי לוב, שתביעתם לקבלת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, נדחתה לפני שנים. 


בקשות הערעור הוגשו על ידי יורשיהם ועזבונם של שבעה יהודים יוצאי לוב, אשר הגישו בחייהם תביעה לקבלת תגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. תביעותיהם נדחו בין השנים 2002-03, כיוון שהם לא עמדו בתנאים הנדרשים לקבלת התגמולים, והוגשו לפני שינוי החוק לטובתם.


לאחר פטירתם של התובעים, הגישו יורשיהם ערר על ההחלטות לוועדת העררים. במאי 2011 נדחו העררים על הסף, כאשר הוועדה נשענה על הטענה כי אין ליורשים זכות לערער על החלטה שנדחתה עוד בחייהם של התובעים.

 

ביהמ"ש המחוזי: הזכות לגמלה הינה אישית ולא ניתנת להעברה 


היורשים סירבו לקבל את החלטת הוועדה והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי. אולם, גם שם התקבלה החלטה דומה, כאשר ביהמ"ש דחה ערעורם וקבע כי הזכות לקבל תגמולים לפי חוק נרדפי הנאצים הינה זכות אישית שאינה ניתנת להעברה, גם לא ליורשיהם החוקיים של התובעים בעצמם.


כמו כן, קבע השופט כי גם אם במקרים חריגים כן תינתן הזכות להעביר את התגמולים ליורשים, שהרי במקרה זה ממילא לא נמצאו זכאים להם התובעים, מאחר והגישו תביעתם לפני שינוי החוק. לפיכך, גם אם היו מערערים התובעים בעצמם על ההחלטה עוד בחייהם, ערעורם היה נדחה. 


המערערים לא התייאשו, ופנו בבקשת ערעור על החלטת המחוזי לבית המשפט העליון. בבקשתם, טענו המבקשים כי על בית המשפט העליון להתיר להם לערער שכן מדובר בערעור שתוצאותיו עשויות להשפיע על כלל יהודי לוב, ואשר עוסק בשאלה עקרונית הרת גורל.


עוד טענו המבקשים, כי שגה המחוזי בהחלטתו. טענת ביהמ"ש היתה כי רק ב-2010 שונה החוק לגבי יוצאי לוב, וזאת לאחר פסיקה תקדימית. לאחר פסק דין תקדימי זה, נקבע כי יהודי לוב זכאים לתגמולים לפי "הלכת הפחד", לאחר שהוכח כי עם השמועות על רדיפת היהודים הנאצית, ברחו יהודי לוב מבתיהם מתוך פחדם מהגרמנים.


לפי המבקשים, טענה זו הינה שגויה מאחר ולא מדובר בשינוי חוק יבש, אלא בתיקון עוולה שנעשתה כלפי יהודי לוב לאורך שנים. מכאן, אין ביהמ"ש יכול לקבוע בוודאות כי לו היו מגישים התובעים ערעור, לא היה משתנה החוק בעקבות תביעתם, קודם לפסק הדין התקדימי.


"הזכות לתגמולים הינה זכות סוציאלית ולא קניינית"


מנגד, טענה המשיבה לערעור כי מאחר ולא ניתנה הזכות לתגמולים בחייהם של התובעים, אין המבקשים יכולים לערער על דחיית זכות זו. יתרה מכך, גם אם היתה להם הזכות לערער, אין הם זכאים להעברה של זכות זו בירושה, שכן מדובר בזכות סוציאלית ולא קניינית, שניתנה תוך רצון להיטיב עם יהודי לוב שניצלו מידי הגרמנים, ולשפר את חייהם. על כן, הכסף ניתן בגמלה המשולמת בכל חודש לניצול, ולא כסכום גדול וחד פעמי.


עוד טענה המשיבה כי דחית הערעור אין בה כדי לשנות מצבם של התובעים, או במקרה זה של יורשיהם, מאחר וממילא היא ניתנה כהטבה, ובכל מקרה הם אינם זכאים להטבה זו משום גוף אחר, לרבות ממשלת גרמניה שאינה מכירה בהם כניצולים.


לאחר שמיעת טענות הצדדים, קיבל ביהמ"ש העליון את טענת המבקשים בדבר חשיבות הערעור וחשיבותה של השאלה המשפטית הרחבה בסוגית זכויותיהם של יהודי לוב, ולפיכך ציין כי יש מקום לקבל את בקשת רשות הערעור.

 

יש לך שאלה? 

פורום משפט מנהלי, עתירות, בג"צ ורשויות מקומיות
פורום זכויות ניצולי שואה


יחד עם זאת, בבואו לדון במהות הערעור עצמו, קבע בית המשפט כי הוא נאלץ להסכים עם קודמיו ולדחות את הבקשה. בנימוקיו להחלטתו, טען שופט העליון כי תכליתו של חוק נכי רדיפות הנאצים הינה תכלית סוציאליות, בדומה לחוק הנכים, והיא איננה נזיקית או קניינית, ועל כן אף לא ניתן להעבירה כפי שלעיתים נהוג לעשות בתביעות נזיקיות למיניהן. כמו כן, מטרת החוק, כפי שנאמר על ידי המשיבה, הינו להיטיב עם הניצולים בחייהם, ולא לפצות אותם על העבר, ומכאן גם לא לפצות את יורשיהם החוקיים.


לפי כל אלה, קבע בית המשפט העליון כי לא זכאים היורשים לבוא בנעליהם של התובעים המנוחים, ודחה את בקשות הערעור.


רע"א 7136/12
רע"א 8725/12