האם אישה שהתגוררה במשך 21 שנים עם בעלה וילדיה בדירתה של חמותה צריכה לפנות את ביתה לאחר מות בעלה? בית המשפט לענייני משפחה השיב על כך בחיוב, וחייב את האלמנה לפנות את ביתה ולמצוא לעצמה קורת גג אחרת.


ביקשה מכלתה לפנות את הדירה עם פטירתו של בנה


התובעת הינה חמותה של הנתבעת ואם בעלה המנוח. בינואר 2009, נפטר בנה והיא ביקשה מכלתה לפנות את ביתם, יחד עם ארבעת ילדיה, כאשר אחד מהם אף סובל מפיגור קל. האלמנה סירבה להתפנות, בטענה כי זה הבית היחיד שיש לה. בתגובה, הגישה האם תביעת פינוי לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת.


בתביעתה, טענה התובעת כי היא ביקשה מבני הזוג לפנות את הדירה עוד כשהיה בנה בחיים, וכי הוא אף הבטיח למצוא מקום מגורים חדש, אולם למרבה הצער נפטר לפני שהספיק למצוא. 

 

מכרה את כל הזהב שהיה ברשותה לרכישת הקרקע


לצורך קניית השטח ובניית השלד, טענה התובעת, היא מכרה את כל הזהב שהיה ברשותה, ואף חיה בצמצום ובעוני, לאחר שנגמר כל כספה בו השתמשה למימון הדירה. עוד טענה התובעת, כי בשנותיו האחרונות נראה היה כי בנה מצליח בעבודתו, וכי מצבו הכלכלי השתפר מאוד, בעוד מצבה הכלכלי הורע, ועל כן פנתה אליו בבקשה שישיב לה את דירתה.


התובעת אף העידה כי לא רק שקנתה את השטח ובנתה את שלד הדירה, אלא גם את הבית עצמו ואת כל הרהיטים בו. לדבריה, מרגע שהתארס בנה עם כלתו הנתבעת, הציעה להם כי יתגוררו בתחילה בדירה שבנתה, עד שיסתדרו, ועד שיתבקשו לעזוב כדי שהתובעת תוכל לעבור לדירה המרווחת יותר עם בעלה.


לבסוף, טענה התובעת כי מאחר והעובדות ברורות, ומאחר והדירה רשומה על שמה בלבד, על הנתבעת לפנות את הדירה לאלתר, שהרי היא בבחינת מסיגת גבול, ומתגוררת בדירה שלא כדין.


הנתבעת: בעלה המנוח הוא זה ששילם על בניית הדירה


מנגד, טענה הנתבעת כי היא מתגוררת בדירה מזה 21 שנים, מיד עם נישואיה למנוח, וכי הוסכם על כניסתם לדירה עוד בזמן אירוסיהן. הנתבעת תמכה טענותיה אלו במנהג הידוע לפיו הורי החתן בעדה המוסלמית דואגים למקום מגורים לחתן ולכלה, בו יתגוררו לאחר נישואיהם.


בנוסף, טענה הנתבעת כי למעשה, בעת אירוסיהן היה רק שלד לדירה, וכי בעלה השלים מכספו שלו את בניית הדירה. יתרה מכך, היא וויתרה על מתנות נוספות שהייתה אמורה לקבל בזמן האירוסין, כאשר אביה ביקש מהחתן להשקיע את כל כספו ומרצו בבניית הדירה על מנת שיהיה לבני הזוג היכן לגור.


לפיכך, טוענת הנתבעת, בעלה בנה את הדירה בכספו שלו, ולפי היתר שקיבל מאמו לעשות שימוש בדירה לזמן בלתי מוגבל ותוך שיתוף פעולה מצדה. בנוסף, טענה הנתבעת, כי הם חיו בדירה במשך 21 שנים, ומעולם לא קיבלו פניות ודרישות מהתובעת לעזוב.


שיפצה את הדירה בכ-100 אלף שקלים


בסיום טענותיה, טענה התובעת כי היא בעצמה שילמה כ-100 אלף שקלים עבור שיפוץ כללי בדירה, כי כעת נותרה אלמנה ומתקיימת אך ורק מקצבת שארים, וכי אין ביכולתה למצוא מקום מגורים חלופי.


בבואה לדון בפסק הדין, ראשית קבעה השופטת כי אין מחלוקת על כך שהדירה אכן שייכת לתובעת, ושהיא רכשה את הקרקע ואף שילמה על בניית השלד.


סתירות רבות בעדותה של התובעת


בעדותה של התובעת נתגלו סתירות רבות. כך למשל, ידעה אמנם להגיד כי שילמה על הכל בעצמה, אך לא ידעה לפרט למי שילמה, כיצד וכמה בדיוק. כמו כן, הדגישה התובעת שוב ושוב את מצבה הכלכלי הרעוע לאחר בניית השלד, אולם התעקשה כי היא בנתה את הדירה כולה, ואף רכשה רהיטים, וזאת באופן תמוה לאחר קביעותיה הקודמות בדבר העוני הרב בו הייתה מצויה באותה העת.


אחיה של התובעת העיד לטובתה של הנתבעת, וטען בעדותו כי בעלה המנוח הוא זה ששילם עבור הבנייה של הדירה. כמו כן, טען כי שמע בעצמו הבטחה של הורי המנוח למנוח עצמו ולנתבעת כי הדירה תהיה שלהם לאחר הנישואין.


עדים נוספים אמרו דברים דומים, וטענו כי לכולם היה ברור כי המנוח שילם על בנייתה של הדירה, וכי הדירה נועדה למגורי בני הזוג.


ביהמ"ש: המנוח שילם על שליש מהוצאות הבנייה


לפי העדויות, קבעה השופטת, כי טענותיה של התובעת בדבר היותה המממנת היחידה של הדירה נדחות, וכי מן הראיות עולה כי המנוח הוא זה ששילם על חלק מהוצאות הבנייה. על כן, קבעה השופטת כי המנוח אחראי לשליש מהוצאות הבנייה של הדירה. עתה, פנתה השופטת לבחון האם מימון זה מקים לאלמנתו את הזכות להמשיך ולהתגורר בדירה.


הלכת השיתוף בחברה המסורתית


בנקודה זו, העלתה השופטת את הקושי של נשים מסורתיות אשר נאלצות להתגרש או מתאלמנות מבעליהן, המוצאות את עצמן מחוסרות רכוש ובית, כאשר במרבית המקרים האישה נותרת ללא זכויות בדירה שרשומה בדרך כלל על שם הורי הבעל. מה גם, לדברי השופטת, שהאישה שלא עבדה כל השנים, מוצאת עצמה מחוסרת מקור פרנסה וכל יכולת אמיתית לפרנס עצמה בכבוד.

 

יש לך שאלה? 

פורום עיזבון וירושה
פורום בית משפט לענייני משפחה
 


גם כאן, למצער, זהו המקרה. לאחר שהוכח אך מימון של שליש מסכום הדירה על ידי המנוח, ולא הוכח הסכם בין הצדדים המאפשר להם להתגורר בדירה לזמן בלתי מוגבל קבעה השופטת כי על הנתבעת לעזוב את הדירה לאלתר, אולם לא לפני שתקבל פיצוי בשווי שליש משווי ההשקעות שהושקעו בדירה, לפי קביעתו של שמאי, מהתובעת.